מרי אזרחי, חומר ורוח: סיפורן של שפרה ופועה

פרשת שמות היא הפרשה הפותחת את סיפור יציאת מצרים. סיפור התהוותו של העם העברי מאומה של עבדים, לעם חופשי היוצא אל המדבר בדרכו אל הארץ המובטחת. ראשיתו של הסיפור בסיפור הולדתו ובגרותו של משה, מי שיהיה משחרר העבדים ומי שינהיג את העם בשנות נדודיו במדבר. סיפור ראשיתו של העם הוא סיפור של הצלה, התהוות, אמונה ומאבק. הפרשה ייחודית בכך שמופיעות בה שתים עשרה נשים, שלכולן תפקיד משמעותי ומרכזי בסיפור ההצלה וההתהוות: שפרה ופועה המיילדות, יוכבד אימו של משה, מרים אחותו, בת פרעה אימו המאמצת, ציפורה, אשתו של משה, ושש אחיותיה, בנות יתרו.

הנשים במקרא מופיעות בדרך כלל בתפקידים משניים ולא כמי שמניעות את העלילה. כיצד אפשר להסביר את ריבוי הנשים בפרשת שמות?

תפקידן המסורתי של הנשים הוא בדאגה לילדים ובשמירה על הבית. בהקשר של סיפור יציאת מצרים יכולתן של הנשים ללדת באה לידי ביטוי בהתעצמותו המספרית של העם. ייחודן של הנשים בסיפור היא בכך שיכולת הפוריות וההולדה שלהן באה לסמל דבקות בחיים והגנה על החיים. מעבר לריבוי החומרי ישנה גם עוצמה רוחנית שבאה לידי ביטוי בבחירה מוסרית שחוצה גבולות של לאום ומעמד חברתי. בשונה מהדיכוטומיה המסורתית לפיה האשה היא חומר והגבר הוא רוח, הנשים בסיפור מייצגות שילוב בין גוף לנפש, בין חומר לרוח.

הגברים בסיפור מתוארים כמי שכורעים תחת עול העבדות והסבל, וחייהם מרים וקשים, וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבודָה קָשָׁה. הגברים נאנחים וזועקים את סבלם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ, ומפחדים על חייהם מפני ידו הקשה של פרעה, לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם, לְהָרְגֵנוּ. הנשים, לעומתם, מסרבות להכנע לקשיים ולסבל. הן פועלות ונאבקות  למען המשך החיים. כוחות הפיריון והלידה של הנשים, ויכולתן להביא חיים באה לידי ביטוי במישור הפיזי של לידת ילדים, וגם במישור המוסרי של הגנה על החיים נוכח כוחות שיעבוד, רדיפה ומוות.  מעשיהן של הנשים אינם מעשים של התרסה גלויה או התנגשות חזיתית, אלא התנגדות בדרך לא אלימה, שנעשית בדרך חכמה המערימה על המשעבדים וכוונותיהם הרצחניות.

שפרה ופועה: התנגדות לא אלימה

המיילדות, שפרה ופועה, נקראות לפרעה המצווה עליהן להרוג את הבנים הנולדים, ולהשאיר את הבנות בחיים: בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. ברור למיילדות שהצהרת סירוב ישירה לציווי של פרעה תוביל להוצאתן להורג. בפועל, המיילדות מצייתות לציווי מוסרי המניע אותן לסרב במעשיהן לביצוע פקודת הרצח. בפני פרעה המיילדות מתנצלות ומסבירות שאינן יכולות לבצע את הגזרה משום שהנשים העבריות יולדות מהר, ועוד לפני שהן מספיקות להגיע, התינוקות נעלמים.

הפרשנים נחלקים בשאלה אם שפרה ופועה היו עבריות או נוכריות. הפרשנות לפיה היו עבריות מזהה את שפרה כיוכבד, ואת פועה כמרים, ומוסיפה עומק לדמותן של אימו של משה ואחותו. הפרשנות לפיה שפרה ופועה היו נוכריות רואה בהחלטת המיילדות להגן על חיי התינוקות הנולדים הענות מוסרית לצו אנושי. בהקשר זה חוצות המיילדות קווים של נאמנות לאומית, לטובת נאמנות לחיים עצמם. שד"ל (שמואל דוד לוצטו) מפרש שכל אדם שמפעמת בו מודעות מוסרית היה נרתע מלהרוג תינוקות באשר הם: "… כל מי שיש לו אלוה (יהיה אלהי אמת או אלהי שקר), הלא יירא מהכרית עוללים שלא חטאו, יהיו מאיזה עם שיהיו" (פירוש שד"ל לספר שמות).

נחמה לייבוביץ מפרשת את מעשי המיילדות כמעשה של אי ציות אזרחי, בחירה מודעת של הפרט לעמוד כנגד עריצות ורשע:

…יש לתת את הדעת על כך שהתורה מראה לנו בתוך ים של רשע ועריצות –   המראה את מצרים (הממלכה והעם) ברשעותם – כיצד יכול הפרט לעמוד נגד הרשעות, להתקומם לפקודה, לא לציית לה, ולא לגול מעל עצמו את אשמת הרצח באמרו: קבלתי פקודה מאת מלכי. ואין צדיקות או רשעות תוצאה של השתייכות לאומית או גזעית, וכשם שיצאו רות ונעמה ממואב ומעמון, כן היו שתי צדקניות אלה ממצרים (נחמה לייבוביץ, עיונים בספר שמות).

הפרשנות לשמותיהן של המיילדות מתייחסת לתפקידן המקצועי. גם במקרה זה, המיילדות מייצגות שילוב בין חומר לבין רוח, בין גוף לבין נפש. שפרה היא מי שדואגת לרווחתו הפיזית של הולד ומפיחה בו חיים לאחר הלידה. פועה מדברת אל הולד בשפת אם, מאירה את נפשו ומעוררת בו תודעה:

שִׁפְרָה שֶׁמְּשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד, פּוּעָה שֶׁהָיְתָה פּוֹעָה וּמוֹצִיאָה אֶת הַוָּלָד (סוטה יא, ב)
פועה שהיתה מפיעה את התינוק, האירה פניו ונפשו (עץ יוסף על שמות רבה א, יג)

על המיילדות נאמר וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. פשוטם של הדברים הם שהמיילדות הצילו את חיי התינוקות שנולדו, ומנעו את הריגתם. שמות רבה מפרש שהמיילדות עשו מעל ומעבר לליווי תהליך הלידה עצמו, המשיכו ודאגו לחיי התינוקות ואימהותיהם והגדילו בעשיית הטוב. שפרה ופועה דואגות להביא אוכל ובגדים ליולדות עניות, מתפללות למען תינוקות שנולדו עם מום ומתחננות על חיי אמהות שחייהן היו בסכנה בעקבות הלידה:

וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. יֵשׁ קִלּוּס בְּתוֹךְ קִלּוּס, לֹא דַיָּן שֶׁלֹא קִיְּמוּ אֶת דְּבָרָיו, אֶלָּא עוֹד הוֹסִיפוּ לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶם טוֹבוֹת, יֵשׁ מֵהֶם שֶׁהָיוּ עֲנִיּוֹת, וְהוֹלְכוֹת הַמְיַלְּדוֹת וּמַגְבוֹת מַיִם וּמָזוֹן מִבָּתֵּיהֶם שֶׁל עֲשִׁירוֹת וּבָאוֹת וְנוֹתְנוֹת לָעֲנִיּוֹת, וְהֵן מְחַיּוֹת אֶת בְּנֵיהֶן, הוּא שֶׁכָּתוּב: וַתְּחַיֶּין, אֶת הַיְלָדִים, יֵשׁ מֵהֶם שֶׁרְאוּיִים לָצֵאת חִגְּרִים אוֹ סוּמִים אוֹ בַּעֲלֵי מוּמִין אוֹ לַחְתֹּךְ בּוֹ אֵבָר שֶׁיֵּצֵא יָפֶה, וּמֶה הָיוּ עוֹשׂוֹת, עוֹמְדוֹת בִּתְפִלָּה וְאוֹמְרוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁלֹא קִיַּמְנוּ דְּבָרָיו שֶׁל פַּרְעֹה, דְּבָרֶיךָ אָנוּ מְבַקְּשׁוֹת לְקַיֵּם, רִבּוֹן הָעוֹלָם יֵצֵא הַוָּלָד לְשָׁלוֹם, שֶׁלֹא יִמְצְאוּ יִשְׂרָאֵל יְדֵיהֶם לְהָשִׂיחַ עָלֵינוּ, לוֹמַר הֲרֵי יָצְאוּ בַּעֲלֵי מוּמִים, שֶׁבִּקְּשׁוּ לַהֲרֹג אוֹתָם. מִיָּד הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ קוֹלָן וְיוֹצְאִין שְׁלֵמִים. אָמַר רַבִּי לֵוִי, הֲרֵי אָמַרְתָּ אֶת הַקַּלָּה אֱמֹר אֶת הַחֲמוּרָה, יֵשׁ מֵהֶן שֶׁרְאוּיִן לָמוּת בִּשְׁעַת יְצִיאָתָן, אוֹ אִמָּן לִסָּכֵּן בָּם וְלָמוּת אַחַר יְצִיאָתָן, וְהָיוּ עוֹמְדוֹת בִּתְפִלָּה וְאוֹמְרוֹת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תְּלֵה לָהֶם עַכְשָׁו וְתֵן לָהֶם נַפְשׁוֹתֵיהֶם, שֶׁלֹא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל, הֵן הָרְגוּ אוֹתָן. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה תְּפִלָּתָן, לְפִיכָךְ: וַתְּחַיֶּין אֶת הַיְלָדִים, וַתְּחַיֶּין אֵלּוּ הָאִמָּהוֹת, הַיְלָדִים, הַיְלָדִים מַמָּשׁ (שמות רבה א, טו).

חז"ל המשילו את מהלך הלידה למעשה קריעת ים סוף: "…אמר ר' יהודה ברבי סימון שתי יריכות של אשה נעשין כשתי אבנים, כדי שיהיה בה כח שתהא יולדת… אמר ר' מאיר מעשה נסים הקב"ה עושה עם התינוק הזה כקריעת ים סוף…" (מדרש אגדה, ויקרא יב).

פרשת שמות זרועה כולה בסיפורי לידה: סיפורן של המיילדות הנקראות אל פרעה, סיפור לידתו הראשונה של משה כבנה של יוכבד, אימו, ואז סיפור לידתו השניה, כשהוא נמשה מהיאור והופך לבנה של בת פרעה, אימו המאמצת. בחירתן של המיילדות לעמוד לצד החיים, להגן ולשמור על החיים, כמוהו כקריעת ים סוף של מוסכמות חברתיות. הנאמנות לחיים עומדת מעל ההשתייכות למעמד חברתי, לעם או ללאום.

Feature Photo by Frank Alarcon