בפרשת בהעלותך משה מזמין את חותנו, יתרו, המופיע  בפרשה זו בשם חֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי, להצטרף למסעם של בני ישראל במדבר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם, לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל.

משה מציע להטיב עם יתרו אם יצטרף למסע, אולם  יתרו מסרב בנימוס, בטענה כי ברצונו לשוב אל ארצו: וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. 

משה מוסיף ומבקש שנית, והפעם מודה בצורך שלו,אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ, ומפרט את הטוב שנוכחותו של חובב תתרום לבני ישראל: וַיֹּאמֶר: אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ, כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ, וְהֵטַבְנוּ לָךְ (במדבר י' כ"ט – ל"א).

תשובתו של חובב אינה מופיעה בפרשה, אך הרמב"ן מפרש שיתרו התרצה ונשאר: "ועל דעתי כי נתרצה אליו בזה."

וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם

על שינוי שמו של חותנו של משה מיתרו לחובב מפרש רש”י: “על שחבב את התורה.” דמותו החיובית של יתרו מודגשת על ידי החזרה על המילה טוב:

לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל… וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ, וְהֵטַבְנוּ לָךְ

רבי אלעזר מציין שראיית הטוב בכל דבר הינה הדרך הראויה ללכת בה: צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן טוֹבָה (משנה אבות ב, ט).

רמב"ן מפרש שהטוב והאור קשורים זה לזה, אולם צריך האדם לדעת את טיבו של דבר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב: אחרי שאמר אלהים יהי אור, והיה אור, ראה אותו כי טוב הוא, ולכן הבדיל בינו ובין החשך, כענין באדם שלא ידע טיבו של דבר עד היותו. 

בהקשר זה חובב הוא זה שעוזר למשה לראות את הטוב. עיניו הטובות של יתרו-חובב ושיקול דעתו המיטיב עזרו למשה בעבר "לדעת טיבו של דבר." 

כשיתרו מגיע למחנה ישראל לפני מעמד מתן תורה הוא מכיר בנס שנעשה לבני ישראל ביציאת מצרים: “וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם” (שמות י”ח, ט’). רש”י מפרש : “וישמח יתרו”. בשעה שהעם עדיין המום ממעשה ההצלה, ואולי עדיין חושש מפני האל שאינו נראה, ומפני קשיי הדרך והסכנות הלא נודעות עימן יפגשו במדבר, יתרו שמח על ההצלה ומודה על הנס. כלומר, מכיר בטוב שבהווה ושמח בו.

תרגום אונקלוס לביטוי: “והיית לנו לעינים” הוא “וגבורן דאתעבידא לנא חזיתא בעינך:” והגבורות שנעשות לנו ראית בעיניך. כל מי שעיניים בראשו רואה את המציאות. ההבדל הוא בפרשנות. ראיית הטוב מאירה את החיובי. אדם יכול לחיות בתוך הטוב ולא להכיר בו, עד שמישהו כדוגמת חובב מאיר את עיניו.

הראיה הצלולה והמיטיבה של חובב גם מאפשרת לו להצביע על המציאות כפי שהיא ולהציע הצעות מעשיות לפעולה.  כאשר יתרו-חובב רואה את משה יושב לבדו ושופט את העם, הוא אומר לו שלא יוכל להמשיך ולשאת את משא העם לבדו, ומציע למשה למנות דיינים:

וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה: נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ (שמות יח, יז-יח).

מכילתא דרבי ישמעאל מפרש על דרך המשל, שיתרו אומר למשה שלאורך זמן הוא לא יוכל לעמוד במשימה לבדו, כשם שקורת עץ לחה כבדה יותר ודרושים אנשים רבים יותר להרימה:

"כי כבד ממך הדבר". אמר לו: הסתכל בקורה זו, כשהיא לָחָה שנים שלשה נכנסין תחתיה ואין יכולין לעמוד בה, ארבעה חמשה נכנסין תחתיה יכולין לעמוד בה. כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשוהו לבדך.

דבריו של יתרו ועצתו מהדהדים גם בפרשת בהעלותך. לאחר תלונות העם משה מתוודה בפני האל: לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי (במדבר יא יד). בהקבלה למינוי הדיינים ממונים שבעים זקנים, כדי לעזור למשה בהנהגת העם.

משה חווה על בשרו את הקושי אותו צפה חותנו בראייתו הצלולה. נכונותו לחלוק את התורה עם אנשים נוספים מביאה לידי ביטוי את יכולתו להפנים את דברי חותנו, או, בהשאלה, למצוא את חובב בתוכו:

התורה ניתנה למשה, לְךָ אֲנִי נוֹתְנָהּ… וּמִתּוֹךְ עַיִן טוֹבָה שֶׁהָיָה בוֹ בְמֹשֶׁה, נְתָנָהּ לְיִשְׂרָאֵל (מדרש תנחומא, כי תשא לה).

אַזְמִין אֶת עַצְמִי לְתֶה עֶרֶב

מראשית חייו משה מוקף בנשים השומרות ומגינות עליו, ואף מצילות את חייו. בזמן ההליכה במדבר, בחיי היומיום של החול והתלונות, משה מבקש למצוא לו מקום מוגן ואוהב, עיניים טובות שיתבוננו בו ויאירו לו את דרכו, כמו הנשים האמיצות של תקופת ילדותו.

גם אנחנו בחיינו זקוקים לחובב שיאיר את דרכנו ויעזור לנו לראות את הטוב, להיות נדיבים. כל אדם זקוק לעין טובה כלפי עצמו וכלפי זולתו.

אווה קילפי מתארת דרכים בהן אנחנו יכולות להיטיב עם  עצמנו, להיות עיניים טובות ונדיבות הרואות טוב בעצמנו ובמציאות הסובבת אותנו.

בְּלֶכְתִּי לִישֹׁן עוֹלֶה עַל דַּעְתִּי:
מָחָר אֲחַמֵּם אֶת הַסָּאוּנָה,
אֵיטִיב עִם עַצְמִי,
אוֹלִיךְ, אֶשְׂחֶה, אֶרְחַץ,
אַזְמִין אֶת עַצְמִי לְתֶה עֶרֶב,
אֲדוֹבֵב אֶת עַצְמִי בַּחִבָּה וּבְלַהַט,
אֲשַׁבֵּחַ: אִשָּׁה קְטַנָּה אַמִּיצָה שֶׁכְּמוֹתֵךְ,
אֲנִי בּוֹטַחַת בָּךְ.

~אווה קילפי

Feature Photo by Akhilesh Sharma