ב-ו' סיוון, יום מעמד הר סיני לעתיד לבוא, שולחת יוכבד את בנה בתיבה אל היאור. בכך מפרשת יוכבד מחדש את צו המלך פרעה להשליך כל בן עברי אל היאור. בת פרעה היורדת לרחוץ בנהר מוצאת את התינוק בוכה בתיבתו.

לשון המקרא המתארת את השלבים המובילים את בת פרעה להפר את חוקי אביה ולאמץ את הילד העברי, מקבילה לשלבים המובילים את אלוהים להציל את עמו מעבדות: "ותרד בת פרעה… ותרא את התיבה… ותפתח… ותראהו את הילד… בוכה ותחמול עליו, ותאמר מילדי העברים זה" (שמות ב', ה-ו).

בת פרעה רואה את הילד כפי שהוא, תינוק בוכה המצוי בסכנת חיים. לפני שהיא מזהה אותו כ"ילד עברי", כבנו של האוייב, היא חומלת עליו, כלומר רואה אותו כאדם. במסורת העברית בת פרעה נקראת בתיה – בת האלוהים. בחירתה לאמץ את הילד, בניגוד לצו המוות של אביה, היא מעשה של מרי אזרחי: בת פרעה נותרת בבית אביה, אך מסרבת לקיים את החוק הרצחני.

המקרא אינו מתעד את השם שנתנה יוכבד, האם היולדת, לבנה, אלא דווקא את השם שבחרה האם המאמצת לתינוק שמצאה בנהר. בת פרעה מכנה את התינוק "משה." במצרית משמעות השם "בן," בעברית משמעותו "מי שנמשה מן המים," מי שלעתיד לבוא ימשה אחרים מעבדותם. האימוץ אינו בא למחוק את זהותו של משה, ואינו מתכחש להוריו, בת פרעה שוכרת את שירותיה של יוכבד כמינקת. האימוץ פשוטו כמשמעו מציל את חייו של משה, ומעניק לו התנסות חשובה בעוצמת הממשל המצרי, שתאפשר בהמשך את הפיכתו למנהיג. אחרי הכל, נדרשת מידה מסויימת של חירות על מנת לצאת מעבדות. בבגרותו משה מסרב להקרא "בנה של בת פרעה," חוזר לזהותו העברית, עוזב את מעמדו כנסיך רם מעלה ונמלט אל המדבר, שם יתגלה בפניו אלוהים ויטיל עליו את שליחותו.

יום מעמד הר סיני מתקיים גם הוא ב-ו' סיוון. נאמר "ויען כל העם קול אחד," כלומר קבלת התורה מתרחשת מתוך קבלת האחר, מתוך ראיה עמוקה של זהות אנושית החבויה מתחת לכל השוני שעל פני השטח. העם "רואה את הקולות," ויחד עם זאת נאמר "תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו." הפחד (יראה) מפני ההשגחה האלוהית, משולב בראיה מורכבת, חווייתית ועמוקה של המציאות (ראיית הקולות).

הזהות הסמלית בין יום הצלתו של משה ביאור לבין יום מתן תורה, מקפלת את תוך הקבלה המוחלטת של "נעשה ונשמע" את מעשה המרי של בת פרעה. המרי האזרחי אינו מעשה של התרסה אלא מעשה של חמלה, של ראיית האחר. משמעותה של חוכמה ואחריות מוסרית אינה צייתנות עיוורת, אלא ראיה צלולה אל תוך נסיבות האירועים, פעולה מתוך שיקול דעת אנושי ולא על פי תבניות נוקשות.

משא בני מררי

פרשת נשא ממשיכה לפרט את תפקידם של משפחות בני שבט לוי, הממונים על נשיאת המשכן וכליו במסעות במדבר. בני קהת נושאים את הארון וכלי הקודש, בני גרשון נושאים את היריעות ובני מררי ממונים על נשיאת קרשי המשכן:

בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם… לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם לְכָל עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד: קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו (במדבר ד, כט-לא).

לכאורה תפקידם של בני מררי הוא הנחות ביותר. הם אינם נושאים את כלי הקודש אלא את הקרשים והאדנים. למעשה, ללא הקרשים והאדנים שיספקו יציבות לא יעמוד מבנה הקדושה כלל. כלומר, משמרת משאם של בני מררי היא העשיה היומיומית נטולת ההוד שהיא הבסיס לקדושה.

בשעה שעל בני גרשון נאמר "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם," על בני מררי נאמר "בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם." מדרש רבה במדבר מפרש שבני מררי לא היו בכורים או נשיאים, ומשימתם היתה בסיסית, ומשום כך מעמדם היה פשוט וחסר הוד:

בבני קהת ובני גרשון נאמר בהן נשיאות ראש, שחלק להם הקב"ה כבוד לקהת, בעבור כבוד הארון, ולגרשון על שהיה בכור. אבל בבני מררי, שלא היו אלא בני פשוט, ועבודת משאם לא היה אלא קרשים ובריחים ועמודים ואדנים, ולא נאמר בהם נשא את ראש (מדרש רבה במדבר)

לפי הרבי מלובביץ' הפשטות של בני מררי אינה פחיתות כבוד אלא העיקר בעבודת המשא של המשכן, ומעידה על התמסרותם המוחלטת למשימה שהוטלה עליהם: "בני מררי – עיקרם הביטול והפשטות, 'בני פשוט'" (הרבי מלובביץ', "שולחן שבת").

גּוֹזָל רַךְ מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים

מול התינוק שנגלה בפניה בתיבה, גּוֹזָל רַךְ מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים, בת פרעה מתגייסת למשימה האנושית של הצלת חיים. רחמים, מהשורש 'רחם', הם הבסיס לחיים, היכולת המחברת את האנושי עם האלוהי, את מעשה הקרשים של היומיום עם ההוד של הקדושה.

חמוטל בר יוסף
אם תעמוד

אִם תַּעֲמֹד עַל הָהָר
וְתִשְׁאַל: לָמָּה?
אִם תּוֹשִׁיט אֶל הֶהָרִים אֶת יָדְךָ
זְמַן אָרֹךְ.
זְמַן אָרֹךְ תְּחַכֶּה לִתְשׁוּבָה
בְּלִי לָזוּז.
רַק הַדְּמָעוֹת נִגָּרוֹת.

אָז תָּבוֹא צִפּוֹר זְעִירָה
קְנֵה-קַשׁ לָהּ מָשׁוֹט בַּשָּׁמַיִם
וְתֵשֵׁב בְּכַפְּךָ.
קְנֵה-קַשׁ בְּכַפְּךָ הִיא תַּנִּיחַ
וְתָטִִיל בָּהּ בֵּיצָה.

עֲמֹד שָם עַל הַר בַּמִּדְבָּר
עֲמֹד בַּחַמָּה וּבַקֹּר
זְמַן אָרֹךֱ מְאֹד.

אַל תָּזוּז
עַד שֶׁיִּבְקַע בְּכַפְּךָ
גּוֹזָל רַךְ, מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים.

Feature Photo: The Discovery of Moses (1886), by Edwin Long