ספר במדבר מתאר את שנות הליכתו של עם ישראל במדבר. זוהי תקופת מעבר, בין שתי התגלויות, בין יציאת מצרים לבין מעמד הר סיני, בין שתי הוויות, מעם עבדים נודד לעם היושב בארצו.

תקופת ההליכה במדבר היא תקופה פלאית מלאת ניסים: עמוד האש הולך לפני המחנה, מן יורד מהשמיים ומספק מזון, באר מרים הפלאית מספקת מים. למרות ההתגלות והפלא, תקופת ההליכה במדבר היא גם תקופה שמלאה בחוסר שקט ואי-נחת: מריבות ותלונות בעם, טענות ומענות בין העם לבין משה.

הליכה במדבר היא הליכה אל הלא נודע, הליכה בדרך ציה בה אין וודאות שנוכל למצוא מים או מזון, כניסה אל מקום שמתנהל לפי חוקים שאין לנו שליטה עליהם, ואיננו יודעים עם אילו סכנות נידרש להתמודד. הליכה במדבר מחייבת התמסרות להליכה עצמה, תרגול ללא שיפוט בו אנו נענים לרגע ההווה ולמה שהוא מביא.

בלכתך בדרך


פרשת במדבר נפתחת במפקד. הספירה במדבר היא קריאה לנוכחות, ללקיחת אחריות ולנכונות להתמסרות. בתשובה לשאלה אַיֶכָּה? מולה אדם הראשון מתחבא, במדבר מוזמנים בני ובנות ישראל לומר הִנְנִי! להתפקד, להצהיר על נוכחותם.

ספירה היא גם אמצעי להכנסת סדר ומשמעות בתוך מצבים של חוסר וודאות. הזמנה להתמסר לתהליך. תקופת ההליכה במדבר היא תקופת ביניים, בין יציאת מצרים לבין קבלת התורה. תקופה של "בלכתך בדרך," תקופה של הליכה, המתנה והכנה. זוהי התקופה של ספירת העומר.

בעולם החקלאי ימי ספירת העומר, הימים שבין יציאת מצרים (פסח) לזמן מתן תורה (שבועות), הם ימים של המתנה. עבודת החקלאות היא תהליך מעגלי המותאם לעונות השנה: חרישה, זריעה, המתנה להבשלת היבול והגעה לקציר המיוחל. ספירת העומר מתקיימת במציאות חקלאית שתחילתה בקציר השעורים ומנחת עומר התנופה (פסח), וסופה בקציר החיטה ובקורבן שתי הלחם (שבועות). זהו זמן של המתנה וחוסר וודאות,  החקלאים מתבוננים בשדותיהם בדאגה ובשאלה, האם היבול יעלה כהלכה?

יציאת מצרים היא מהלך של קפיצת אמונה, יציאה לדרך לא נודעת מעבדות אל חירות, בריחה והצלה ללא תכנון. הלחם המלווה את הבריחה ממצרים הוא המצה, שהיא לחם גס ובהול שאין בו תהליך. גם קורבן מנחת העומר הוא קמח שעורה גס בלול בשמן, מנחה מהירה שאינה דורשת תהליך או הכנה ארוכה. מעמד הר סיני, זמן מתן תורה, הוא מעמד שיש בו הכנה ובחירה מודעת. בהתאמה, הלחם המלווה את המעמד הוא לחם העשוי מחיטה, דגן מעודן יותר מהשעורה. קורבן שתי הלחם דורש תהליך מוקפד של לישה, התפחה ואפיה.

המציאות של יציאת מצרים היא מציאות ניסית: בני ישראל מתקיימים תחילה על מצה ובהמשך על המן שיורד כברכה מהשמים. אין זה עולם של חולין ויומיום, וגם בעולם הזה של ניסים וקדושה יש מהמורות רבות בדרך אל החירות. ואם זה המצב בקדושה, מה נאמר על השיגרה? מציאות החיים במדבר היא מציאות חיים של "בלכתך בדרך", תנועה מתמדת במדבר, בהווייה של אי-וודאות.

מה המשמעות של "בלכתך בדרך" בחיים של תרגול רוחני במהלך היומיום? האתגר הוא למצוא סדר ומשמעות גם כשאנחנו הולכים בדרך, בשגרת היומיום, שלעיתים נדמית משמימה ומשעממת, מפחידה ומאיימת כמדבר.

רגעים של נס והתגלות הם משמעותיים, אך חולפים. המאבק הרוחני מצוי באתגרי החיים בעולם הזה. הסבל וחוסר הסיפוק הם שמביאים אותנו אל התרגול, אולם מה שהופך את התרגול לבעל משמעות הן ההתמדה והנכונות להמשיך ולתרגל.

לנתק עצמו מכל תאוות העולם הזה

רבי צדוק הכהן מלובלין (1823-1900) מפרש שהעבודה הרוחנית מתחילה בכניסה חפוזה ללא תכנון. האדם מנתק עצמו מההרגל והשגרה, ומאמץ תרגול רוחני שיש בו ראיה חדשה על מציאות חייו. כדי לשמר את התרגול, יש לעבור מן החיפזון אל המתינות ולהכניס את התרגול אל תוך שגרת החיים החדשה, להעיר ולהאיר את התודעה המתחדשת:

ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון… מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם… ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט… רק מתינות קצת עד שיהיה נר ה' נשמת אדם מאיר עיני שכלם (רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק)

אל תבוא אלי עם כל האמת

אנחנו סולדים מהשגרה ומבקשים בעיקר את רגעי ההתעלות. במונחים של תרגול אלו רגעי ההארה שנדמה  לנו שהם השיא של התרגול הרוחני. אולם, לעיתים, רגעי השיא וההתעלות מציפים את החושים בחווייה חזקה  מידי. לעיתים רגעי החסד שבתוך השגרה השקטה, רגעים שיש בהם שֶׁמֶץ, נִיצוֹץ, טִפָּה שֶׁל טַל, גַּרְגֵּר שֶׁל מֶלַח,  הם כל מה שאנו זקוקים לו.

אל תבוא אליי עם כל האמת
מאת אוּלב האוּגה

אַל תָּבוֹא אֵלַי עִם כָּל הָאֱמֶת.
אַל תָּבִיא לִי אֶת כָּל הַיָּם כְּשֶׁאֲנִי צָמֵא.
אַל תָּבִיא לִי אֶת כָּל הַשָּׁמַיִם כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ קְצָת אוֹר.
בּוֹא עִם שֶׁמֶץ, נִיצוֹץ, טִפָּה שֶׁל טַל,
כְּשֵׁם שֶׁצִּפּוֹרִים נוֹטְלוֹת אִתָּן רַק אֲגָלִים
מִן הַטְּבִילָה בַּמַּיִם
וְהָרוּחַ רַק גַּרְגֵּר שֶׁל מֶלַח.

Feature Photo: White Egret by David Clode