jump to navigation

מי האגם רק נראים שלווים: ביקורת על הסרט מוקה 31 באוקטובר 2016

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה.
Tags: , , , ,
add a comment

הסרט "מוקה" נפתח ברצף של צילומים מהודקים, מלאי פעולה ומעטים בדיאלוג, מתוכם נדרש הצופה לדלות משמעות. סצנת הפתיחה מפגישה אותנו עם אישה המכה בראשה בחלון, ובהחלטה של רגע, נמלטת מאישפוז בבית חולים. אט אט אנו לומדים כי בנה של דיאן, לוק, נהרג בתאונת פגע וברח כשחזר הביתה משיעור מוזיקה. תחילה, דיאן הלומת צער. אולם, עם היציאה מבית החולים היא מסרבת להשאר פאסיבית. היא רוצה תשובות. היא רוצה לדעת מי הרג את בנה, ואין לה כוונה לחכות לחקירת המשטרה.

דיאן נפגשת עם בן-זוגה כדי לקחת את הטלפון הסלולרי של בנה. "הייתי צריך לבטל את הקו," הוא אומר לה, "אבל לא יכולתי לעשות זאת." בהמשך, דיאן נפגשת עם בלש פרטי ששכרה כדי לקדם את החקירה. הוא מספר לה שאיתר שלוש מכוניות באיזור שמתאימות לתיאור המכונית שהיתה מעורבת בתאונת הדרכים של בנה. "את צריכה לתת את המידע הזה למשטרה," הוא אומר לה. אולם, היא לוקחת את הדף, ויוצאת לדרך לבדה.

דיאן (עמנואל דבו) יוצאת לחפש את מכונית המרצדס בצבע מוקה שפגעה בבנה. לאורך הסרט, היא לבושה במעיל צבאי ירוק. כמו דיאנה, אלת הצייד במיתולוגיה היוונית, היא יוצאת לחפש נקמה וצדק. כשהיא מגלה את מריאן (נטלי ביי) ובן זוגה, היא יודעת שמצאה את האשמים בתאונה.

התעלומה המובילה את הסרט, נפתרה לכאורה. אולם, דיאן לא מעבירה את הפרטים למשטרה. במקום זאת, היא נשארת בעיר הכפרית הקטנה ומתחילה להתיידד עם מריאן. ליבו של הסרט אינו הסיפור הבלשי של איתור מכונית המוקה, המעניקה לסרט את שמו, אלא הדרמה הפסיכולוגית המתפתחת במפגש בין דיאן לבין מריאן.

moka 2016

במאי הסרט, פרדריק מרמו, עיבד את הרומן "מוקה" של טטיאנה דה רוניי, מחברת "המפתח של שרה", שעובד גם הוא לסרט. מרמו מתמקד בחלק קטן מעלילת הרומן, ומעביר את המיקום הגיאוגרפי של האירועים מפאריז וביאריץ ללוזאן ואויאן. המסע של דיאן מלוזאן לאויאן, מעבר לאגם ז'נבה המכוסה בערפל, מוסיף מימד ויזואלי לאי-הוודאות, לכאב ולסערה הרגשית עמם מתמודדת דיאן. "מי האגם נראים שלווים," אומר וינסנט לדיאן, בזמן שהם נוסעים במעבורת על פני האגם. "למעשה, הם מסוכנים מאוד," הוא מוסיף, "בכל שנה טובעים פה אנשים."

עלילת נקמה מאפיינת גברים פגועים. אישה היוצאת למסע נקמה נתפסת כיציבה פחות, אולי משוגעת. היפוך התפקידים המגדריים מעלה שאלות מאתגרות. דיאן יוצאת למסע במטרה לנקום במי שהרגו את בנה. במהלך המסע, היא פוגשת ומכירה את האישה אותה היא מאשימה ברצח בנה. היא מגלה את המורכבות והאנושיות שבמריאן. באופן בלתי צפוי, היא מזדהה איתה, ונקשרת אליה רגשית. מה שמתחיל כמסע השרדות של חיפוש אחר האמת, מפגיש את דיאן עם צדדים אפלים באישיותה. הנקמה מאפשרת לדיאן להאחז בחיים, בשלב הראשון. אולם, בהמשך, דיאן נדרשת להחליט מה לעשות עם האמת שגילתה. בהדרגה, דיאן מכירה מחדש את בנה ואת עצמה, מוצאת משמעות במה שאבד, ומצליחה לבחור מחדש בחיים.

חנות ספרים בכנסיה 25 באוקטובר 2016

Posted by Keren Fite in אמא מטיילת, חופשה בחו"ל, פורטוגל.
Tags: , , ,
add a comment

העיירה אובידוס (Obidos) נמצאת כ- 80 ק"מ צפונית לליסבון. העיירה ממוקמת בראש גבעה ומוקפת חומה, עליה מוזמנים לטפס תיירים אמיצי לב. מקור שמה של העיר הוא מלטינית, ומשמעות שמה של העיר הוא טירה, או עיר מבוצרת.

ראשיתה של אובידוס במוצב רומאי. בהמשך נכבש האיזור על ידי הויזיגותים ואחריהם על ידי המורים. בשנת 1148 כבש את האיזור המלך אלפונסו ה- I, המלך הראשון של פורטוגל. בשנת 1210 העניק המלך אלפונסו ה-II את העיר למלכה אורקה. מאז הפכה העיר ל"עיר המלכות" והיתה שייכת למלכה השלטת. חומות העיר והטירה שלה נבנו בתקופת ימי הביניים.

Obidos Book Store

כנסיית סנטיאגו (São Tiago ) נבנתה בשנת 1186 על ידי המלך סנצ'ו הראשון. בני משפחת המלוכה השתמשו בכנסיה כאשר ביקרו בטירתם בעיר אובידוס. בשנת 1755 נחרבה הכנסיה ברעידת האדמה שהחריבה גם חלקים גדולים מהעיר ליסבון. הכנסיה נבנתה מחדש בשנת 1772. אחרי תקופה של הזנחה, בנין הכנסיה עבר שיקום בהשקעה של €300,000 ונולד מחדש כחנות ספרים.

עוצמת ההחלטה הנחושה: קרבט והטחנה המכושפת 18 באוקטובר 2016

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , ,
add a comment

היה זה בימים שבין ראש השנה לחג שלושת המלכים. קרבט, אז נער בן ארבע עשרה, חבר אל שני קבצנים צעירים. יחדיו החליטו להתחפש לשלושת המלכים, וזאת אף על פי שהוד מעלת רוממותו, הנסיך הבוחר מסקסוניה, הטיל עונשים כבדים על קבצנות ועל שוטטות בארצותיו המהוללות.

איכרים רבים שחטו חזיר לכבוד ראש השנה והעניקו למלכים הכבודים מן המזרח שפע של נקניקים וקותלי חזיר. במקומות אחרים קיבלו תפוחים, אגוזים ושזיפים מיובשים, ולפעמים גם עוגת דבש ורקיקי שומן אווז, עוגיות כמנון וכוכביות קינמון. "השנה התחילה מצויין! הלוואי שתמשיך כך עד ראש השנה הבא!" אמר לובוש בערבו של היום השלישי. אז הנהנו שני המלכים האחרים ונאנחו בכובד ראש: "מצדנו – הלוואי!"

Krabatקרבט חולם חלום משונה בו הוא שומע קול המצווה עליו לבוא לטחנת הקמח שליד שואצקולם. לא תצטער על כך! מבטיח הקול. האיכרים, אותם הוא שואל על הטחנה, מספרים על טחנה על גדות המים השחורים בה מתרוצצים שדים ורוחות.

קרבט מתלבט, אך ממשיך בדרכו. כשהוא מגיע אל הטחנה האפלה, שואל אותו האדון האם ירצה להיות לו לשוליה, ללמוד לטחון חיטה “וגם את כל השאר”. קרבט לוחץ את יד האדון ומצטרף אל פועלי התחנה. בימים, העבודה בתחנה קשה ותובענית, ובלילות לומדים הפועלים את רזי הכישוף. תחילה קרבט מרוצה ממצבו: "האוכל כאן טוב, והוא מוגש בשפע, יש לי גג מעל לראשי, ובקומי משנתי בבוקר, אני יודע שמובטחת לי המיטה ללילה, מיטה חמה, יבשה ורכה למדי. מיטה בלי פשפשים ובלי פרעושים. איזה קבצן יכול לחלום על יותר מזה!"

בקיץ, כשמזג האויר מתחמם, קרבט מתרשל בעבודתו. כשהאדון מכה אותו, הוא מנסה לברוח ומגלה שאין דרך לברוח מהטחנה. ההסכם שעשה כובל אותו לאדון, ולכאורה אין דרך חזרה.

קרבט הוא דמות בסיפורי העם הסורבים. המיעוט הסורבי, חי באיזור שנחלק בין גרמניה (סקסוניה) ופולין. מבחינה אתנית הם קרובים לצ'כים ולפולנים. השפה הסורבית מוכרת כשפת מיעוט בגרמניה, ורוב הסורבים דוברים גם גרמנית. בספר של אוטפריד פרויסלר דמותו של קרבט עברה שינוי, מדמות של מכשף רשע, לדמות של גיבור עממי המצליח למלט עצמו ממלכודת.

סגנון הכתיבה של פרויסלר מאופק וגותי. האוירה בספר אפלה. חיי הקסם אינם משעשעים או מלאי הרפתקאות, אלא הם חיים של עבודה קשה ומפרכת, תרגול ושינון מתמיד וצייתנות לאדון. קרבט תמה מדוע הפועלים בטירה טורחים לעבוד כשיש בידם להשתמש בכשפים, ולומד שלעבודה יש ערך בפני עצמה:

קרבט השתומם, "אינני מבין," קרא, "למה לנו לעבוד בכלל אם כל מה שאנו נאלצים לבצע במו ידינו אפשר להשיג בעזרת כשפים?"

"אמנם כן," אמר טונדה, "אבל חשוב רק באיזה מהירות יצאו לך חיים כאלה מהאף! בלי עבודה – לא תחזיק מעמד לאורך ימים, אלא אם כן יש לך חשק להשתגע".

הספר מציג את אנשי העמל, האיכרים והפועלים, כחסרי ענין בפוליטיקה, כאנשים המבקשים לחיות את חייהם מעונה לעונה, מיום ליום. לעומתם, בעלי הממון והשררה עוסקים במאבקי כח, רדיפת בצע ומלחמות. אדון  הטחנה מנצל את  תאוות הבצע האנושית לתוכניותיו האפלות. סיפורו של קרבט מתרחש על רקע המלחמה הצפונית הגדולה, מלחמה שהתרחשה בין 1700 ועד 1721 בין רוסיה הצארית לבין שוודיה. בקואליציית המלחמה השתתפה גם סקסוניה. קרבט, שמצטרף לאדון הטחנה האפלה כשהוא נפגש עם שועי הארץ ואדוניה, פגישה בה מחליטים להמשיך במלחמה, לומד "כמה רבה העוצמה שיכולה האומנות השחורה להקנות… בכוחה להעניק שליטה אפילו על נסיכים ומלכים".

פלוגת חיילים, המגיעים לטחנה האפלה כדי לגייס את הפועלים, זוכים לארוחה מכושפת וללעג מפי טונדה, מנהיג הפועלים בטירה האפלה. טונדה אינו בוחל במילים כשהוא מחווה את דעתו על תהילת חיי הצבא המובטחת לאיכר הפשוט: "טיפשים ומטומטמים… אלה מסוגלים להיות מרוצים מאוד מחיי הצבא כל עוד לא קטלו אותם. אבל אנחנו, החברים שלי ואני, עשויים מחומר אחר: אנחנו מצפצפים על כל הפטפטת הנפוחה של כבודו ועל הוד מלכותו הנסיך הבוחר גם יחד".

פרויסלר מספר את סיפור חינוכו ובגרותו של קרבט מנער לגבר צעיר. זהו נרטיב גברי בו לא קיימת דמות אישה משמעותית. הנערה בה מתאהב קרבט מאופיינת באופי סבלני כמו-מלאכי, ותפקידה היחיד הוא לגאול את קרבט משיעבודו לאדון. בליל פסחא שומע קרבט את קולה ומתאהב בה, ואהבה זו נוטעת בו את הכח והנחישות לעזוב את הטירה האפלה. יופיו של הסיפור אינו בקסם ובכשף, אלא בריאליזם האפל שלו. קרבט הגיע לטירה כקבצן חסר בית. כשהוא עוזב את הטירה הוא מוותר במודע על הידע האפל, ובוחר, בהחלטה אמיצה ונחושה, בחייו הפגיעים של בן-אנוש.

הִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ: נחמה מתוך חורבן 13 באוקטובר 2016

Posted by Keren Fite in פרשת האזינו, פרשת שבוע.
Tags: , , , , ,
1 comment so far

הנביא יחזקאל מנבא לגולי בבל. יחזקאל מנבא לציבור המצוי בחויית טראומה: גולי בבל איבדו את ביתם ואת יקיריהם. עולמם חרב עליהם בעקבות המלחמה והגלות.

הנביא ירמיהו מתאר את חורבן הארץ כתוהו ובוהו: רָאִיתִי, אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה-תֹהוּ, וָבֹהוּ; וְאֶל-הַשָּׁמַיִם, וְאֵין אוֹרָם. (ירמיהו ד', כ"ג). דברי הנביא משקפים את חויית הסבל והבלבול בה מצויים גולי בבל: תלושים מארצם, מנסים להבין את אסונם. כמי שאבד עליהם עולמם, הם מצויים בתוהו ובוהו קיומי.

יחזקאל, מדבר לגולים בשפה מטאפורית המאפשרת קבלה של ניגודים, ומעניקה לגולי בבל את היכולת לראות עתיד של נחמה ותקומה בתוך מציאות של גולה: הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַּ הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל, הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח, וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ (יחזקאל י"ז, כ"ד).

SAMSUNG DIGITAL CAMERA

על פי המסורת התימנית, יחזקאל י"ז הוא ההפטרה לפרשת האזינו. בפרשת האזינו העם מצוי בזמן מעבר: בין הוויית המדבר, להוויית הכניסה לארץ ישראל, בין עם נוודים, לעם המתיישב בארצו. הפרשה כוללת תיאור מכמיר לב של יצירת חיים וסדר מתוך התוהו: יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר,  וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן; יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ – יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ (דברים ל"ב, ט-י). יצירת חיים מתוך מה שנדמה כמו מדבר מוות היא בשורת העתיד שמביא יחזקאל לגולי בבל.

 

התמונה:   Jackson Pollock, Autumn Rhythm

רקפות לראש השנה 2 באוקטובר 2016

Posted by Keren Fite in ראש השנה.
Tags: , , , , , ,
2 comments

על פי חז"ל "סימנא מילתא היא", כלומר יש משמעות לסימנים ולסמלים. הסעודה הראשונה של השנה החדשה מלאה במאכלים המסמלים את משאלות ליבנו לשנה טובה. אין צורך להסתפק רק במאכלים כסימנים. אפשר גם להוסיף לשולחן החג גם פרחים, למשל רקפות.

מקור השם רקפת בלועזית (cyclamen) הוא מהמילה היוונית kyklaminos שמשמעותה מעגל (כנראה בשל צורת הפקעת).

הפרח צומח בתנאים קשים ומסמל התמדה ואהבה. לכן, שימש לאפיית עוגות חתונה, כסמל לאהבת עולם ופוריות, וגם שימש בכשפי אהבה. לפני תקופת הרפואה המודרנית, השתמשו ברקפת כצמח רפואה המבטיח לידה בטוחה ומהירה. האמונה הרווחת בכוחה של הרקפת היתה גדולה כל כך עד כדי כך שנאמר שאישה הרה שתדרוך על רקפת עשויה לחוות לידה טרם זמנה. מכאן, שהרקפת מסמלת את מעגל החיים: לידה – מוות – לידה מחדש.

הרקפת היא הצמח שהוקדש לאלה הקטה, האלה האחראית על מעברים ופרשות דרכים, האישה החכמה היודעת את מעגלי החיים ומכירה את צמחי המרפא כמו גם את צמחי הרעל.

 

Shana Tova 2016 VR readers

גאיוס פלינוס סקונדוס (Gaius Plinius Secundus), הידוע בשם פליני האב, חי ברומא בין השנים 22-79 לפנה”ס, והקדיש את חייו לחקר הטבע.

ספרו Naturalis Historia הוא אנציקלופדיה בת 37 כרכים המקיפה את כל תחומי הידע של תקופתו. באחד הכרכים, שהוקדש לבוטניקה, נכתב על הרקפת:

"ראוי שצמח זה יהיה בכל בית, משום שהאמונה העממית טוענת שהצמח הינו קמע מגן: בית בו גדלה רקפת יהיה מוגן מסבל וצער."

 

במסורת היהודית, הרקפת נתנה השראה לכתר שלמה. בשל העובדה שהרקפת מרכינה את ראשה היא נחשבת לסמל לענווה ולצניעות, ונקראת נזר שלמה. על פי המסורת האדם נברא בראש השנה ולכן ראש השנה הינו יום של התבוננות פנימית, יום בו אנו מקבלים בענווה את מי שהיינו בשנה שחלפה, ומתחייבים באומץ למה שאנו מסוגלים להפוך בשנה הבאה.

 

שנה טובה!

מגילת איכה: מאלמנה בוכיה לנשים המקוננות 8 באוגוסט 2016

Posted by Keren Fite in ט' באב, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , ,
add a comment

מגילת איכה, אותה קוראים ב- ט' באב, מונה חמש קינות. הקינות מבכות את חורבן ירושלים, מתארות את הרעב הכבד ממנו סבלו תושבי העיר, את זוועות המוות, תחושות הייאוש והנטישה, כאב הגלות וצער השיעבוד.

החורבן הלאומי מוצג באמצעות מטאפורה פיוטית לפיה ירושלים היא אישה אלמנה המקוננת על מות בעלה, בת ציון הבוכה ומקוננת על חורבנה:

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר … הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה… בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ–אֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ:  כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים.

אֲלֵיכֶם, כָּל-עֹבְרֵי דֶרֶךְ–הַבִּיטוּ וּרְאוּ, אִם-יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי… עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם–כִּי-רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם, מֵשִׁיב נַפְשִׁי (איכה א').

Picasso_The_Weeping_Womanתיאורי ירושלים כאישה בוכיה, אלמנה נטושה, מתארים דמות אישה שהיא קורבן חסר אונים נוכח נסיבות חיים גדולות משליטתה. בתיאורים אלו, ירושלים היא אישה חוטאת הנדונה להענש על טומאתה: חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם, עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה … טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ, לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ, וַתֵּרֶד פְּלָאִים, אֵין מְנַחֵם לָהּ.

על פי המסורת, מחבר הקינות במגילת איכה הוא הנביא ירמיהו. בספר ירמיהו, קורא הנביא לנשים המקוננות לבוא ולבכות על חורבן העיר ומות אנשיה:

כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה; וְאֶל-הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ, וְתָבוֹאנָה. וּתְמַהֵרְנָה, וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי; וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה, וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ-מָיִם. כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן, אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ; בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי-עָזַבְנוּ אָרֶץ, כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ.  כִּי-שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר-יְהוָה, וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר-פִּיו; וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי, וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה (ירמיהו ט').

החל מהתקופה הכנענית ועד ימי הביניים, נשים מקוננות היו נקראות בזמן אבל כדי לבכות על המת. לתפקיד הנשים המקוננות נבחרו נשים בוגרות, בעלות ניסיון חיים; מי שידעו צער וכאב נקראו להשמיע קולן למען האבלים ולמען הקהילה. קול קינתן הופך את נוכחותן של הנשים לנוכחות פומבית ומשמעותית בקהילה, למי שמייצגות קינה ונהי באשר הם, ומאפשרות לקהל השומעים להביע את כאבו.

אין זו אישה חסרת אונים הבוכה, אלא מקוננת המזמינה את קהל השומעים לשהות בכאב, לחוות את הלילה האפל של החורבן עד תומו. הנשים מסמלות את מעגל החיים: לידה – מוות – לידה מחדש. מכאן, שנוכחותן הפומבית של הנשים מסמלת גם התחדשות ולידה מחדש. ירמיהו מתאר את חורבן ירושלים במונחים של תוהו ובוהו: רָאִיתִי, אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה-תֹהוּ, וָבֹהוּ; וְאֶל-הַשָּׁמַיִם, וְאֵין אוֹרָם (ירמיהו ד'). אך מתוך החורבן והתוהו, עולה גם בריאה, חיים, לידה מחדש: חַסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא-תָמְנוּ, כִּי לֹא-כָלוּ רַחֲמָיו (איכה ג').

פרשת פנחס: בנות צלפחד 23 ביולי 2016

Posted by Keren Fite in נשים במקרא, פרשת פנחס, פרשת שבוע.
Tags: , , ,
add a comment

בפרשת פנחס מתקיים מפקד, והארץ מחולקת לנחלות לפי בתי אב בכל שבט. בנות צלפחד, שאביהן נפטר ללא בנים יורשים, פונות למשה בבקשה לקבל נחלה בארץ ישראל.

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו–מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה.

וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה–פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר: אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְהוָה, בַּעֲדַת-קֹרַח:  כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי יְהוָה.  וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת–נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן. וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  אִישׁ כִּי-יָמוּת, וּבֵן אֵין לוֹ–וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְבִתּוֹ. (במדבר כ"ז)

Frederick Richard Pickersgill Zelophehads Daughtersמה אומרות בנות צלפחד?

בדיבריהן מדגישות בנות צלפחד כי אביהן מת במדבר, ללא בנים, וכי מותו אינו קשור למות עדת בני קורח. מדוע חשוב לחמשת הבנות להדגיש שאין קשר בין אביהן לבין עדת בני קורח?

דבריהן של בנות צלפחד מהדהדים את דברי דותן ואבירם שנמנו על עדת בני קורח

הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר:  כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן-לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם (במדבר ט"ז)

דותן ואבירם תוקפים את משה ומאשימים אותו בכך שלקח את בני ישראל למדבר מתוך מטרה להמיתם שם, וכי לא תתקיים ההבטחה לנחלה בארץ ישראל. דברי דותן ואבירם הם דברי הסתה ומרד כנגד סמכותו של משה. בנות צלפחד רוצות לומר כי הן אינן מגיעות מתוך כוונה למרוד במשה, אלא מתוך בקשה לחידוש הלכה; לשינוי דין חלוקת הנחלות שיביא לפסיקה מוסרית והוגנת.

בנות צלופחד טוענות כי החוק המתנה חלוקת קרקעות לבנים בלבד הוא חוק שאינו הוגן, משום שיגרום לכך ששם אביהן, שאין לו בנים, יגרע משמות בתי האב. הן שואלות: למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו רק משום שאין לו בן? אנחנו בנותיו מבקשות לקבל נחלה בקרב אחי אבינו, ולהמשיך את שמו.

פנייתן הפומבית של בנות צלפחד זוכה להכרת האל: כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת. בהמשך לפנייתן חוק הנחלות משתנה בצורה המכילה נשים כיורשות את נחלת אביהן.

חכמניות הן דרשניות  הן

המדרש מתייחס לבנות צלפחד באהדה, ומכנה אותן חכמניות ודרשניות.

חכמניות הן – שלפי שעה דברו, דא"ר [=שאמר רב] שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר: "כי ישבו אחים יחדו" [כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה  לְאִישׁ זָר  יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ; … וְלֹא-יִמָּחֶה שְׁמוֹ, מִיִּשְׂרָאֵל] (דברים כ"ה, ה-ו). אמרו לו: אם כבן אנו חשובין – תנה לנו נחלה כבן, אם לאו – תתיבם אמנו! מיד "ויקרב משה את משפטן לפני ה'".

דרשניות הן, שהיו אומרות אילו היה [לו] בן לא דברנו. […] אביי אמר אפילו היה בת לבן לא דברנו [רש"י: שהיו יודעות לדרוש שהבת אינה יורשת עם בת הבן]. (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קי"ט עמוד א-ב)

פנייתן לא היתה פניה רגשית המבקשת ממשה רחמים על מצבן העגום כבנות יתומות מאב, אלא בקשה שכלתנית המבוססת על לימוד של ההלכה. לו היה לאבינו בן, הן מנמקות פנייתן, לא היינו מבקשות נחלה. אם אנו נחשבות כבן – תן לנו נחלה. אם איננו נחשבות כבן – תתיבם אמנו (מצוות ייבום) ובכך יהיה בן שימשיך את שם אבינו.

משה מהסס להחליט במקרה של בנות צלפחד. על כך נאמר: ראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן… שמגלגלים זכות על ידי זכאי (ב"ב קיט וסנהדרין ח).

יש המפרשים שנתעלמה הלכה ממשה על מנת ללמד אותו ענווה. יש אחרים האומרים שמקרה בנות צלפחד בא להראות שירושת נחלות אינה רק סוגיה של ממון ונדל"ן, אלא קשורה באהבת הארץ ובכך באו בנות צלפחד וחידשו הלכה.

מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה

באופן נדיר, מונה המקרא את שמותיהן של בנות צלפחד: מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. משמעות שמן היא תנועה, או בהשאלה, חידוש

מחְלה מחוללת ויוצאת במחול

נֹעה נָעה ומניעה

חָגלה חגה לה כחוני

מִלכה מהלכת

תִרצה רצה

(מתוך: מדרש "יד חזקה", צביה ולדן)

דרכה של הלכה היא דרך החיים, דרך של חידוש ושינוי המותאם לתנועת החיים המשתנים ללא הרף. בנות צלפחד מלמדות על שילוב בין יצירתיות הלכתית לבין עשיה מוסרית-חברתית.

היום בהיסטוריה: תערוכת אמנות מנוונת 19 ביולי 2016

Posted by Keren Fite in היום בהיסטוריה.
Tags: , , , ,
3 comments

ב- 19 ביולי 1937 נפתחה תערוכת "אמנות מנוונת" במינכן. אדולף היטלר סלד מאמנות מודרנית. אמנות ראויה, לדעתו, היתה אמנות ריאליסטית המציגה את האידיאל הארי ומעוררת בצופה תחושת התפעמות. האמנים שהשתייכו לזרם האקספרסיוניזם הגרמני, שהציגו ביצירותיהם את זוועות מלה"ע ה-I והפרו במכוון את מוסכמות הריאליזם, הפכו למייצגי השחיתות החברתית שדירדרה את גרמניה לחרפת ההפסד במלחמה ולמשבר הכלכלי. 16,000 יצירות אמנות הוחרמו ממוזיאונים ברחבי גרמניה, מתוכם הוצגו 650 יצירות בתערוכת "אמנות מנוונת".

degenerate art 1937

חדרי התצוגה בתערוכה היו קטנים ודחוסים. חלק מהציורים המופשטים הוצגו הפוכים. היצירות הוצגו כמופע אימים: יצירות של משוגעים, אנשי שוליים שנתפסו ונעצרו בניסיון להחריב את התרבות הגרמנית. לצד התמונות והפסלים הופיעו כתובות גרפיטי שהגחיכו את היצירות, וכיוונו את המבקרים בתערוכה לפרשנות הנאותה על פי המפלגה הנאצית:

"אין זה ייעודה של האמנות להתבוסס בזוהמה למען זוהמה [או] לצייר את בן האדם בריקבונו"

אירגון התערוכה לא היה עקבי, ורוב האמנים שיצירותיהם הוצגו לא היו יהודים. אוטו דיקס נולד בשנת 1891 ומגיל צעיר החליט להקדיש את חייו לאמנות. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, דיקס היה צעיר נלהב בן 23, שראה במלחמה טקס חניכה. הוא התגייס לצבא ושירת כמקלען. חוויית המלחמה בשוחות גרמה לו לצייר את זוועות המלחמה כרישום של אימה. בטריפטיך "מטרופוליס" (1928) שהוצג בתערוכה, דיקס מבקר את הדקדנס ברפובליקת ויימר, התמונה מציגה אנשים המבלים בקברט, תוך שהם מתעלמים מנכי המלחמה ברחוב. ליד התמונה נכתב: ברבריות – התעלמות מכוונת מצורה ומצבע.

Otto Dix Metropolis 1928

התערוכה הוצגה במשך ארבעה חודשים ברחבי גרמניה ואוסטריה. קרוב לשלושה מיליון מבקרים הגיעו לצפות ביצירות שהוצגו בתערוכה. הרבה מהמבקרים הגיעו לתערוכה על מנת לצפות ביצירותיהם של גדולי האמנים של דורם, מחשש שמא זוהי ההזדמנות האחרונה לצפות ביצירות. ברנרד שולץ ביקר בתערוכה כסטודנט צעיר לאמנות:

"חשבנו שזו ההזדמנות האחרונה לראות את היצירות הללו. אי אפשר היה לדעת אם הן תושמדנה אחרי התערוכה… הציירים האקספרסיוניסטים בתערוכה היו האלים שלנו. הערצנו אותם"

לאחר התערוכה, היצירות נמכרו במכירה פומבית לגורמי חוץ. יצירות שלא נמכרו, הושמדו, ביניהם הציור "השוחה" (1918) של אוטו דיקס. התערוכה היתה יריית הפתיחה לרדיפה אחר גורמים מנוונים בתרבות ובאמנות. האמנים שיצירותיהם הוצגו בתערוכה פוטרו ממשרותיהם באקדמיה, נעצרו, נחקרו ולאחר שיחרורם נאסר עליהם להמשיך לצייר. חלק מהאמנים נמלטו מגרמניה; אחרים, כמו דיקס, בחרו להשאר. בהוראת המשטר הנאצי דיקס הוגבל לציור נופים בלבד: ציור נופים הוא הגלות שלי, אמר.

עלי לשנוא אותם לנצח: הסרט העלמה אי אפשר 16 ביולי 2016

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, סרטי נשים, קומדיה.
Tags: , , , ,
add a comment

סופי מבריקה בלימודים, ולג'סיקה יש חבר. אמא מאושרת. ואני? כלום. שום דבר. אסון טבע.

הסרט "העלמה אי אפשר" נפתח במילותיה של אורור, המתארת את חייה לצופים. אורור בטוחה שחייה עלובים ולא מתרחש בהם דבר הראוי לסיפור. אולם הסרט משכיל להפוך את הנורמלי למבט טרגי-קומי על החיים. סיפורה של אורור הוא סיפורה של נערה בת 13 המגלה את נשיותה ואת מקומה בעולם. אורור נדרשת לחזור על שנת הלימודים בתיכון, ורגילה לראות עצמה ככישלון חרוץ. אולם, המורה החדש לספרות, שמחליף מורה שיצאה לחופשת לידה, הוא הבטחה להתחלה חדשה. המורה מקשיב לנקודת המבט המרדנית, אם גם הרדודה, של אורור, ומעודד אותה להמשיך לקרוא ולכתוב: הרעיונות שלך מקוריים, הוא אומר לה, ברור לי שלא קראת אותם באנטרנט, ועל כך מגיעות לך נקודות זכות. אבל, הוא מתעקש, עליך ללמוד לבסס את הטיעונים שלך על הטקסט ולא להסתפק בכתיבת מחשבות אסוציאטיביות וחצאי משפטים.

Miss Impossible 2016אביה ואימה, כמו הורים רבים לבני עשרה מרדניים, לא מצליחים ליצור תקשורת בונה עם אורור. תסתכלי עלי כשאני מדבר איתך! צועק עליה אביה, שמנסה לנהל איתה שיחה, אך בסופו של דבר שולח אותה בחזרה לחדרה בחוסר אונים.

ההורים אובדי העיצות מתלבטים בינם לבין עצמם האם עליהם לשלוח אותה לפנימיה. אולי שם היא תהיה מאושרת? בעצם, אולי אני אקח אותה מחר ליער, מפנטז האב. תהיה בטוח שהיא תמצא את הדרך בחזרה הביתה, מנפצת האם את חלומותיו. אה, הוא מחייך, תמיד אפשר לסמוך על טרולים.

אורור, המאזינה בהחבא לשיחתם, מחליטה לברוח מהבית, אולם ההחלטה מחזיקה מעמד לילה קצר אחד. ואז, כשנדמה שכלו כל הקיצין, היא מוזמנת להצטרף כזמרת ללהקה של נערים. למה בחרתם בי? היא שואלת, מופתעת. את נראית לנו מגניבה, הם עונים.

השירה בלהקה גורמת לאורור לגלות את עצמה מחדש. היא מתאהבת בכל אחד מחברי הלהקה, ובסופן של תהפוכות משעשעות מוצאת את מה שעשויה להיות אהבה חדשה.

הסרט הוא עיבוד לספר הראשון בטרילוגיה "יומנה של אורור" מאת מארי דספלשין, שכתבה את התסריט ביחד עם הבמאית, אמילי דלוז. העיבוד של הסרט איפשר לדלוז לתאר את עולמם של בני הנוער מבלי לעסוק ברבדים אוטוביוגרפיים או בזיכרונות אישיים.

איזה ז'אנר קולנועי יוצר סרטים על חיים בהם לא מתרחש דבר? הז'אנר שלי. מעין סרט דוקומנטרי על חיות בר.

הסרט מתאר את בני הנוער כמי שנתונים לחסדי ההורים והמורים, מעין-אסירים במציאות אותה אינם מבינים ובה אינם שולטים. הסרט מציג את היחסים בין הורים לבין ילדיהם בני העשרה כדיאלוג בין חירשים, בו שיחה ישירה היא חסרת תועלת, ורק מחוות לא-מילוליות מאפשרות גילויי חיבה וקרבה. לאורור יש אבחנות חדות על המציאות, אך חסר לה ניסיון החיים שמספק נקודת מבט רחבה יותר למה שנדמה כאסון בגיל הנעורים. את זהותה מוצאת אורור באמצעות קריאת יצירות ספרותיות ובהופעה בה היא שרה עם הלהקה.

 

תחושת הזרות שחשה אורור מאפשרת לה נקודת מבט מקורית על עצמה ועל האנשים הסובבים אותה. הסרט, שמתחיל במה שנראה כמו חיפוש מתמיד אחר אהבה, מסתיים באבחנה חדה על המחיר שיש לשלם על אהבה, ועל הדרך בה בוחרת אורור כדי לשמור על חירותה:

אם אתחיל לאהוב אותם חיי יהפכו בלתי נסבלים. ארגיש מוזרה. זה יהיה הרבה מידי, מהר מידי. לכן, עלי לשנוא אותם לנצח.

 

טריילר של "העלמה אי אפשר" (צרפתית עם כיתוביות באנגלית)

 

 

הסרט זכה בפרס הקהל הצעיר לשנת 2016 של האקדמיה האירופאית לקולנוע.

בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל: פרשת אחרי מות 28 באפריל 2016

Posted by Keren Fite in פרשת אחרי מות, פרשת שבוע.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

פרשת אחרי מות היא פרשת השבוע השישית בספר ויקרא. הפרשה פותחת בפסוק וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן–בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת–אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת.

"אחרי מות" מתייחס למותם של נדב ואביהוא, שני בניו של אהרון, עליהם מסופר בפרשת שמיני.

וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן

ספרא מפרש את מעשה נדב ואביהוא כמעשה של אהבה "ויקחו שני בני אהרון – אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה".

רש"י מפרש שמשה מנחם את אהרון באמירה שידע שהבית יתקדש במי שקרובים לה', אלא שציפה שהוא או אהרון יבחרו, והנה נדב ואביהוא נמצאו ראויים יותר:

הוא אשר דיבר וגו'. (זבחים קטו, ב) היכן דיבר? "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" (שמות כט, מג). אל תקרי בכבודי אלא במכובדי. אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.

Rosette Nebulaפרשת אחרי מות ממשיכה ומתארת את עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים, היום היחיד בו מותר לכהן הגדול להכנס לקודש הקודשים. מכאן ניתן להסיק שקדושה מוגדרת כהפרדה, כהווייה שיש לה מקום וזמן וטקסיות. הקדושה מבקשת דיוק ושלמות, שלכאורה אינן מתקיימות בשגרת היומיום, אלא רק ביום אחד ייחודי בשנה, כפועל יוצא מטקסיות מדוקדקת.

אפשר לראות במעשה נדב ואביהוא אהבה שחרגה מגבולותיה, והפכה מכלה. השניים נשרפו, פשוטו כמשמעו, באהבתם לה', בכמיהתם אל החווייה הרוחנית. האם חוויה רוחנית צריכה להיות מכלה ושורפת? האם חובה על הקדושה שתהיה מתוחמת בגבולות של זמן ומקום, שמא תשרוף ותכלה? ה' אומר למשה: דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ. כלומר, קדושה אינה ספונטנית ומתפרצת, אלא ממודרת ושמורה למתי מעט.

אולם, אם נפרש את אהבתם של נדב ואביהוא ככמיהה אל הרוחני והנשגב, כמיהה שחרגה מגבולותיה ואיבדה את המידה הנכונה, הרי שסדר כניסת הכהן לקודש הקודשים המתואר בפרשת אחרי מות אינו בהכרח מעשה חד-פעמי הנעשה רק ביום הכיפורים, אלא מהלך טקסי של התקרבות לקדושה שניתן לבצע בכל עת.

הגר"א מוילנה פירש "בכל שעה שהוא רוצה לכנוס יכנס, רק שיכנס בסדר זה". כלומר, יכול אדם להכנס לקודש הקודשים בכל זמן שירצה, ובלבד שיעמוד בכללי הטקס: וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל. כלומר, אל לך להכנס אל הקודש למענך בלבד, אלא למען המעגלים האנושיים המקיפים כל אדם: הפרט (בעדו), משפחתו וקהילתו הקרובה (בעד ביתו), וכלל בית ישראל (בעד כל קהל ישראל).

בפרשת קדושים, ישנה פרשנות דומה לקדושה. פרשת קדושים פותחת בפסוק דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם–קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ובהמשך נאמר לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:  אֲנִי, יְהוָה.

"קדושים תהיו" מופיע לפני רצף של חוקים שהם חוקים חברתיים: לא לשקר, לא לעשוק, לנהוג בהגינות, ואז מגיע "ואהבת לרעך כמוך". כלומר, הקדושה מצויה באהבת הזולת, בחברה של משפט צדק והגינות חברתית. במעשה האהבה והקירבה היומיומי, כאשר אדם מתהווה עם זולתו, יש בקרבה זו מידה של קדושה.

אפשר להבין את "וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ" כגבול וכהפרדה, כיום אחד ויחיד בו באים מתי מעט אל קודש הקודשים. לחילופין, אפשר להבין את "וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ" כהצעה למידתיות ולמודעות לזולת המאפשרות לנו להכנס מתוך טהרה אל הקודש בכל יום, בכל שעה, בכל מקום.

הרבה מהטקסים המדוברים פרשת אחרי מות הם טקסי הקרבת קורבנות ודם. במונחים של תקופתנו, אפשר להמיר את הקרבת הקורבנות בעשייה למען הזולת, בגמילות חסד ובהקשבה. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אין משמעו לאבד עצמך בזולתך, לאהוב עד כלות. משמעותו של וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ היא לחיות מתוך מודעות לכך שאנו חלק מרקמה אנושית רחבה, חלק מהמעגלים המרכיבים את מעשה הקדושה: בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל.