על פי המסורת, יעקב יצר את תפילת ערבית, אותה מתפללים בערב. לומדים את הדבר מהפסוק וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ.  וַיִּפְגַּע או פגיעה מפורשת כתפילה. עבור האדם החילוני תפילה היא זמן של התכנסות פנימה, רגע של מיקוד וחיבור להוויה הגדולה מהיחיד: יקום, טבע, אלוהים.

יעקב מתפלל לפנות ערב, כשהחושך יורד, בשעה של חששות ופחד. יעקב בורח מביתו, אינו יודע מה צופן לו העתיד, ומבטא בתפילה את התקווה שהעתיד הצפון לו יהיה טוב. במצבים של חשש ופחד, מצבים של אי וודאות, בהם איננו יודעים מה צופן לנו העתיד, תפילה היא מענה לכמיהת הלב, מעין כנפי רוח הנותנות לנו תקווה.

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים

בפרשת ויחי, יעקב נמצא בערוב ימיו, ומברך את בניו. את בני יוסף, אפרים ומנשה, הוא מברך בברכה של פוריות והגנה מפני כל רע, מענה לתקופות של דאגה וחושך: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבותַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרוב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

השפת אמת מפרש שהברכה של יעקב לבני יוסף היא הבטחה נצחית שמדגישה את הברית בין האל לבין יעקב, ממשיכה בברכת יעקב לבניו, ובהשאלה לבני ישראל כולם: הברכה להיות דבוק בשורש … ובאופן זה יוכל להיות נמשך ברכה לכל איש ישראל מאבות הקדושים אף אלף דור כי השורש מהם.

רש"י מפרש: המלאך הגואל אותי – המלאך הרגיל להשתלח אלי בצרתי – כענין שנאמר "ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום… אנכי האל בית-אל" (בראשית לא, יא-יג). כלומר, המלאך הנשלח כדי לשמור על יעקב בצרתו, המלאך הגואל, שימשיך לשמור על בניו.

ההבטחה למלאך שומר ומגן היא הבטחה המכוונת לעתיד, ונותנת מענה לפחדים שלנו. הפחד האנושי מכוון לעתיד, אנחנו מפחדים משום שאנו חוששים מהעתיד להתרחש. כמענה לכך, ההגנה שמבטיח המלאך היא הגנה עתידית. מנקודת מבט מיסטית אפשר לפרש מלאך כישות שמיימית, מעין כח הפועל מעבר לחוקי הטבע, שליח האל המגיע לשמור ולכוון אותנו.

רלב"ג (רבי לוי בן גרשום) מפרש את נוכחות האל בעולם כ"שכל פועל" : "ביאור המילות 'המלאך הגואל אותי מכל רע' – הוא 'השכל הפועל' , שהוא מלאך ה' … להשגיח [על יראיו] ולהצילם מכל רע." לפי רלב"ג, השכל הפועל  משפיע על ההתרחשות בעולם על פי חוקי הטבע, במגבלות החוקים המנהלים את העולם. בהמשך לרלב"ג, אפשר לפרש 'מלאך' מנקודת מבט פסיכולוגית, כקול פנימי, מודעות לעצמי ולעולם, המכוונים את מעשינו.

כדגים שפותחין פיהם לטיפה מים כאילו לא טעמו

הברכה כוללת גאולה והבטחה להגנה מרע, הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע; ברכה כללית לבני יוסף, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים; ואיזכור הייחוס המשפחתי וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק. כלומר, יעקב מברך מתוך צניעות, לא מתוך כוחו או זכותו, אלא בזכות הברית שנכרתה עם האבות, ומתחדשת בכל דור. בסיום נוספת  ברכה לפוריות, ליצירתיות, ולפרנסה טובה וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

יכולת הריבוי של הדגים הפכה אותם לסמל לפוריות בדתות השונות. בעולם העתיק הדגים היו קשורים לאלות פוריות ואהבה כדוגמת איסיס ואפרודיטה. בנצרות הדגים מופיעים בכמה ניסים של שפע בהם הדגים נאספים את רשתות הדייגים וכמות הדגים והלחם מספיקים כדי להאכיל קהל גדול ורב. באיסלם הדגים הם סמל לחוכמה ולקשר עם האל. ביהדות הדגים הם סמל לפוריות ולהגנה מפני עין הרע: כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם (רש"י).

הברכה של יעקב מחברת בין גאולה לבין פרנסה. אולם, הגאולה תתקיים במועד לא ידוע בעתיד, זכו אחישנה, לא זכו בעיתה (סנהדרין צח, עא). הפרנסה, לעומת זאת, היא ענין של יומיום. כלומר, עלינו להיות בעולם הגשמי של החומר כדי להתפרנס.

שפת אמת מחבר בין חומר לבין רוח בפרשנותו לברכת יעקב: וידגו בקרב הארץ, כדגים שפותחין פיהם לטיפה מים כאילו לא טעמו. והוסיף, אף שהם בקרב הארץ ועל כן עושין מעשים גשמיים יהיה עיקר החיות … להיות תמיד דבוק בשורש זה הברכה (שפת אמת על פרשת ויחי).

דברי תורה נמשלו למים, שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה, א) … מה המים חיים לעולם, כך התורה חיים לעולם (שיר השירים רבה א, ג). מכאן, שהדגים החיים במים הם משל לאדם החי מתוך מודעות לקדושה. הברכה היא ביכולת לשלב בין חומר לבין רוח: אדם שמצוי בחיי החומר והפרנסה, ויחד עם זאת יש לו כנפי רוח: מודעות לעצמו ולעולם המכוונת את מעשיו.

Feature photo: A flying fish shown flying over water by R. Bridgens 1835. From Wellcome Collection