פרשת בחוקותי היא הפרשה העשירית והאחרונה בספר ויקרא. עיקר הפרשה מפרט ברכות ותוכחות. ברכות שיתברך בהן עם ישראל אם יקיים את מצוות ה', עונשים שיענש בהם אם לא ישמור אותן. לכאורה מדובר בפירוט של שכר על קיום מצוות, ועונש על אי קיומן. אולם, מה עניין שכר ועונש בספר שעוסק רובו ככולו בטומאה וטהרה, בקדושה ובעבודת הקורבנות בבית המקדש? מה אפשר ללמוד מספר ויקרא שיהיה משמעותי בחיי היומיום שלנו בהווה?

הספר נפתח בפסוק: וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. מה ייחודה של הפניה "ויקרא?" רש"י מפרש " לְכָל דִּבְּרוֹת וּלְכָל אֲמִירוֹת וּלְכָל צִוּוּיִים קָדְמָה קְרִיאָה, לְשׁוֹן חִבָּה." כלומר, על מנת לפתוח ליבו של אדם להקשבה, יש לקרוא אליו בלשון קרבה וחיבה.

בקהילות ישראל נהוג היה להתחיל את לימוד החומש לילדים בלימוד ספר ויקרא. רבי דוד צבי הופמן מסביר את הרציונל בכך ש"חשוב יותר לדעת מה מחויב הוא לעשות ולקיים ומה לא לעשות" מאשר להתחיל את הלימוד בספר בראשית וללמוד את סיפור התהוות העולם. כלומר, לא לעסוק בסיפורים, אלא בהוויית הקיום, בחוקים של קדושה ומוסר.  מעבר לעבודת הכהנים בבית המקדש, פולחן הקורבנות ועיסוק בסוגיות של קדושה וטהרה, ספר ויקרא מכיל את הציווי "ואהבת לרעך כמוך," המצווה לאהוב את חברך, ובנוסף ציווי על דאגה לזר, לחלש ולאחר: "ואהבת את הגר," "לא תיקום ולא תיטור," שמיטת חובות וקרקעות, והציווי בשנת היובל "וקראת דרור לכל יושבי הארץ." כל זה למה? משום "קדושים תהיו – כי קדוש אני."

כלומר, ספר ויקרא מתחיל בגדרות ואיסורים, הבחנה בין קדושה לבין טהרה, ותיאור עבודת הקורבנות על ידי קבוצה חברתית אחת, הכהנים, במקום אחד, המשכן, ומסיים בהכנסת הקדושה אל העולם, אל החברה, ואל חיי היומיום של כל אדם.

מהי גלות?

גלות היא ההרגשה שאינך שייך, שאינך נמצאת במקום הנכון עבורך. זוהי חווייה של כמיהה אל מקום ואל זמן אחר. חוויה של ניתוק מהמקום ומהזמן בו את נמצאת. אולם, המילה גלות מכילה בתוכה גם גילוי ותגלית. כאשר אנו חשופים ונמצאים מחוץ לאיזור הנוחות שלנו, זה המקום בו נוכל לשנות ולהשתנות. הסבל האנושי שנובע מהמאבק נגד ההשתנות המתמדת של המציאות, הוא גם הזמנה לתרגול, לחוכמה, לחיבור מחדש.

וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה…  וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ.  וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.  אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ.  כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ (ויקרא כו, יד, לב-לה).

עונש הגלות המופיע בפרשת התוכחה הוא עונש על כך שלא נשמרה מצוות השמיטה. ספרא מפרש: "אז תרצה הארץ את שבתותיה" — אני אמרתי לכם שתהיו זורעים שש שנים ומשמיטים לי אחת בשביל שתדעו שהארץ שלי היא, ואתם לא עשיתם כן. עמדו וגלו ממנה והיא תשמט מאליה כל שמיטין שהיא חייבת לי שנאמר: "אז תרצה הארץ את שבותיתה כל ימי השמה… כל ימי השמה תשבת" (ספרא בחוקותי ז, ב).

מהי שמיטה?

אנחנו מתהלכים בעולם כאילו אנחנו אדוניו. הקניין על האדמה מספק לנו אשליה כאילו הרכוש בו אנחנו אוחזים הוא קבוע ומספק ביטחון במציאות של שינוי מתמיד וחוסר וודאות. על כך נאמר: וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִיתות–כִּי-לִי הָאָרֶץ:  כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי (ויקרא כה, כג). חיינו בעולם הזה הם חולפים, חיי גרים ותושבים, והרכוש שרכשנו לנו אינו באמת שלנו. האחיזה ברכוש היא אשליה שמייצרת דאגות וחרדה. החשיבה ההישגית היא חשיבה לינארית-סיבתית. שמיטה, ההזמנה להניח, לנוח, לשמוט, היא הזמנה לחיים בזמן מעגלי-נצחי בו אנו נוכחים באופן מלא במקום ובזמן ללא אחיזה או כמיהה.

בהקשר זה פרשת בחוקותי אינה מדברת על שכר ועונש אלא על חווייה של חיבור מול חווייה של ניתוק.  הקללה היא חווייה של גלות ותחושה של ניתוק ובדידות. הברכה היא חווייה של נוכחות וחיבור בכל מקום בו אנו נמצאים ובכל זמן בו אנו קיימים. בהמשך לכך אפשר לראות את ספר ויקרא כהזמנה לנוכחות מלאה, הכנסת הקדושה אל הוויית היומיום, הפיכת החברה לבית של קירוב לבבות.

והתהלכתי בתוכם

בשעה ש"ללכת" מכוון ליעד מסויים, הליכה ליניארית מנקודה אחת לשניה, "להתהלך" מציע הליכה מעגלית של נוכחות בהווה, הליכה שאין בה יעד או ייעוד אלא תשומת לב, חיבור והתהוות גומלין. ספורנו מפרש:  "והתהלכתי בתוככם — ענין המתהלך הוא ההולך אנה ואנה לא אל מקום אחד בלבד. אמר אם כן אתהלך בתוככם כי לא אל מקום אחד בלבד ירד שפע הכבוד כמו שהיה במשכן ובמקדש… אבל אתהלך בתוככם ויראה כבודי בכל מקום שתהיו שם."

כלומר, הכנסת הקדושה אל העולם באה לידי ביטוי בכך שמשכן הקדושה הוא כל מקום בו תהיו שם, עבודת הקורבנות היא נתינה וקירוב, "ואהבת לרעך כמוך", והזמן הלינארי מתחלף בזמן מעגלי של שמיטה ונוכחות בכל מקום ובכל זמן.

חִטֵּי חֶדְוָה בָּקְעוּ עָלוּ בִּי בְּאֹרַח רָז

הידיעה שדבר אינו שלנו וחיינו בעולם הזה ארעיים וחולפים יכולה לעורר חרדה, תסכול וכעס. רחל המשוררת ידעה חולי ומחסור, ואף חוותה בדידות. אך מתוך הסבל של החולי צומחת ועולה שירה. את דרכה למצוא נחמה נוכח הפחד ממחלה, בדידות ומוות היא מבטאת בציטוט מתוך ספר מלכים המתאר את הנבואה הניתנת לעם כשהוא מפחד מההרג וההרס שיביא סנחריב מלך אשור. הנביא חזקיהו מבטיח לעם: וְזֶה־לְּךָ הָאוֹת אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית סָחִישׁ וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זִרְעוּ וְקִצְרוּ וְנִטְעוּ כְרָמִים וְאִכְלוּ פִרְיָם (מלכים ב, יט, כט). רלב"ג מפרש: "השנה הזאת תאכלו הספיחים אשר בשדות בחוץ, ולא יהיה בחוץ אויב שימנע אתכם מזה, ויתברכו הספיחים באופן שיספיקו לכם כל השנה, ובשנה השנית תאכלו סחיש, והם הספיחים הצומחים מהיוצא מהספיחים הראשונים. וידמה שאותה שנה היתה שנת השמיטה".

בשיר סָפִיחַ רחל מתארת את הפליאה שבחוויית הכתיבה המתהווה ללא מאמץ. החשיבה הלינארית מחייבת מאמץ לפני שנוכל לקצור פירות, "בזיעת אפיך תאכל לחם", אך החוויה המעגלית של השמיטה, חוויה של קבלה מלאה, ללא שיפוט, של כל מה שניתן לנו, מאפשרת למשוררת לחוות את השירה כפלא, לקבל את היצירה מתוך שמחה והודיה, חִטֵּי חֶדְוָה בָּקְעוּ עָלוּ בִּי בְּאֹרַח רָז, ולחלוק איתנו, הקוראים, בנדיבות משירתה.

סָפִיחַ | רחל

הֵן לֹא חָרַשְׁתִּי, גַּם לֹא זָרַעְתִּי,
לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי עַל הַמָּטָר.
וּפֶתַע, רְאֵה-נָא! שְׂדוֹתַי הִצְמִיחוּ
דָּגָן בְּרוּךְ שֶׁמֶשׁ בִּמְקוֹם דַּרְדַּר.

הַאִם הוּא סְפִיחַ תְּנוּבוֹת מִקֶּדֶם,
חִטֵּי חֶדְוָה הֵם, קְצוּרִים מֵאָז?
אֲשֶׁר פְּקָדוּנִי בִּימֵי הָעֹנִי,
בָּקְעוּ עָלוּ בִּי בְּאֹרַח רָז.

שַׂגְשֵׂגְנָה, שְׂגֶינָה, שַׁדְמוֹת הַפֶּלֶא
שַׂגְשֵׂגְנָה, שְׂגֶינָה, וּגְמֹלְנָה חִישׁ!
אֲנִי זוֹכֶרֶת דִּבְרֵי הַנֹחַם:
תֹּאכְלוּ סָפִיחַ וְאַף סָחִישׁ.

Feature Photo by Alex Woods