כיצד מתקרבים?

פרשת ויקרא עוסקת בדיני קורבנות. במונחים של העולם העתיק, הקרבת קורבנות היתה דרך לקשר בין האדם לבין אלוהיו: לומר תודה, לבקש בקשה מיוחדת, לבקש סליחה וכפרה. במונחים של תקופתנו זו פרשה קשה ואכזרית.

לאחר חורבן בית המקדש, הפולחן היהודי משתנה מעבודת קורבנות לתפילה, לימוד וצדקה. התפילה – בייחוד תפילות שחרית, מנחה ומוסף – תופסת את מקומם של קורבנות התמיד וקורבנות המוסף הקבועים; מי שלומד את דיני הקורבנות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריבם בעצמו, והנותן צדקה מקריב כביכול קורבן כספי, ומצהיר בכך שכל מה שיש לנו שייך בעצם לה׳.

בעברית יש שרש משותף למילה קורבן ולמילה קרבה: ק.ר.ב שמשמעו לתת דבר יקר ומשמעותי, וגם להתקרב לזולת. בעת העתיקה בעלי חיים היו יקרים לאדם. האדם שהביא קורבן גידל את החיה שהקריב, ונדרש לסמוך ידיו על ראשה ולבקש מחילה לפני הקרבתה כקורבן: וְסָמַךְ יָדוֹ, עַל רֹאשׁ הָעֹלָה; וְנִרְצָה לוֹ, לְכַפֵּר עָלָיו.

בספר ויקרא מופיע השם יְהוָה (אדוני), השם המפורש שאין להביע אותו בדיבור, השם שמשמעו הויה. ריה"ל (רבי יהודה בן שמואל הלוי) מסביר את השוני המהותי שבין השמות: "'אלוהים' הוא תואר לשליט או לשופט," זהו שמו של בעל הכח, שליט העולם כולו. "השם הוי"ה הוא שמו הפרטי של הקב"ה, כמו שלהבדיל, לכל אדם יש שם פרטי. שם זה אינו מתאר את פעולותיו או את כוחו, אלא פשוט מתייחס אליו ישירות." זהו השם שמסמל קרבה, אותה קרבה אנטימית מראשית בריאת האדם: וַיִּיצֶר יְהוָה … אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

כיצד מתקרבים? כיצד אנו הופכים התפילה, הלימוד והצדקה למעשים של רוחב לב המקרבים אותנו לקדושה?  על ידי מידת הרחמים.

על מידת הרחמים כותב שייקספיר ב"סוחר מונציה" בנאומה הידוע של פורשיה:

מידת הרחמים ניתנת מרצון
יורדת היא כגשם עדין מן השמים אל האדמה
כפל ברכה מביאה היא עימה
מברכת את הנותן ואת המקבל
בעלת עוצמה היא בליבם של חזקים
הולמת את המלך יותר מכתרו
שרביטו מפגין את כוחה של עוצמה בת חלוף
המתלווה ליראה ולתפארת
מקום מושבן של אימה ופחד מפני שליטים
אך הרחמים מתעלים על השרביט ועל כוחו
מולכים הם בלב המלכים
מאפיינים את האלוהות עצמה
ועוצמה ארצית נדמית כאלוהית
כאשר הרחמים מתבלים את הצדק
~ ויליאם שייקספיר, הסוחר מונציה. תרגום: קרן פייט.

הרחמים ניתנים מרצון, מתוך חירות ונדיבות. נדמים הם לגשם היורד ומרווה את הכלל: נהרות וימים, אדמה, צמחים, בעלי חיים ובני אדם. ברחמים כמו בגשם אין העדפה, והברכה הניתנת שורה על הנותן ועל המקבל. הגשם אינו חסר מכך שהוא מרווה את האדמה. האדמה וברואיה שייכים לאותו מעגל חיים, ניזונים זה מזה ומקיימים זה את זה.

ומדוע היא הולמת מלכים טוב יותר מאשר כתרם? הכתר והשרביט מסמלים את כוחו הארצי של המלך, עוצמה שהיא בת חלוף כי בן אנוש הינו "כחרס הנשבר." העוצמה הארצית נסמכת על פחד, שמא לא נישא חן, שמא יבולע לנו. הרחמים, לעומת זאת, נסמכים על רוחב לב ותחושת עוצמה פנימית שאינה תלויה בדבר.

Feature Photo: Portia, by Henry Woods (1888)