פרשות בהר בחוקותי הן הפרשות החותמות את ספר ויקרא. בשעה שספר ויקרא עוסק, בעיקר, בקדושה ובטומאה, שתי הפרשות החותמות את הספר מתמקדות בחיי המעשה והיומיום. פרשת בחוקותי מפרטת ברכות וקללות, פרשת בהר כוללת מצוות ודינים שונים.

אחת המצוות המוזכרות בפרשת בהר היא מצוות השמיטה: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה (ויקרא כה,ב).

מצוות השמיטה היא אחת המצוות המורכבות והמאתגרות. לאחר שש שנים של עבודת האדמה, אנו מצווים לשמוט, לשבות, להניח את האדמה הפקר במשך השנה השביעית. ספר הזוהר מסביר את הטעם למצוות השמיטה בצדק החברתי הנכלל בה, וטוען שמי שמרחם על עניים מביא שלום וברכה לעולם: 

" וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע… וּנְטַשְׁתָּהּ" וגו', מאי טעמא [מהו הטעם למצוה?] "וְאָכְלוּ אֶבְיֹונֵי עַמֶּךָ " [איזכור מצוות השמיטה בספר שמות] …ועל דא מאן דרחים למסכנא יהיב שלמא בכנסת ישראל [על כן, מי שמרחם על עניים מביא שלום בכנסת ישראל]  ואוסיף ברכתא בעלמא [ומוסיף ברכה בעולם], לארקא ברכתא לכנסת ישראל [להוריד ברכה לכנסת ישראל] (זוהר, ויקרא, פרשת בהר, דף קח, ב).

במציאות של עולם המקרא, עיקר העיסוק בשנת השמיטה נוגע לחקלאות, שמיטת חובות וצדק חברתי. בישראל המודרנית, עיקר העיסוק בשמיטה נוגע לחקלאות, ונושא שמיטת החובות אינו ממומש. מכאן מתבקשת השאלה, מה משמעותה של שמיטה במציאות החיים המודרנית?

לאחר שנות הנדודים במדבר, עם ההגעה אל הארץ המובטחת, אל המנוחה ואל הנחלה, כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, בני ישראל מתבקשים לשבות, לשמוט, להניח לאדמה לחזור להיות הפקר בכל שנה שביעית, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה. השמיטה מאתגרת אותנו להניח לאשליית הקניין, האשליה לפיה האדמה שייכת לנו, ולהכיר בכך שדבר לא שייך לנו.

בנוסף, השמיטה מזמינה אותנו להסתפק במה שניתן, ולהמנע מלהוסיף עוד ועוד רכוש וקניין. הרלב”ג מצביע על הקשר בין שש שנות עמל האדמה לבין ששת ימי בריאה, ובין שנת השמיטה לבין השבת: "כוונה אחת להם בחידוש העולם – זה בימים וזה בשנים" (רלב"ג על שמות כ”ג, יב). מכאן, ששנת השמיטה יש בה מימד של חזרה לבראשית, להתחלה חדשה, לזמן בו העבודה לא היתה עונש, בְּזֵיעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, אלא קיבלנו את מה שניתן לנו מתוך ברכה וחסד.

הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים

התורה פותחת בפסוק בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. בפירושו לספר בראשית, שואל רש"י,  ומה טעם פתח בבראשית? ומסביר: משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא ו) … שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים"; הם אומרים להם: "כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" (רש"י בראשית א, א).

ארץ ישראל עברה ידיים רבות, וסיפורה הוא סיפור של כיבוש וחורבן, שיבה ובניה מחדש. הארץ המובטחת ניתנה לנו עם תנאי המזכיר לנו שאיננו שליטי הארץ ואדוניה. שמיטה מזמינה ויתור על האחיזה בחומר ובקנין. הציווי הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים (תהלים מו, יא) בא להזכיר לעמי הגויים, אך גם לעמו ישראל, להזהר מהאשליה שהכל בידינו. המלבי"ם מפרש:

… הרפו, אתם מחריבי תבל הרפו עתה, ודעו כי אנכי אלהים, וכי אנכי בעצמי ארום בגוים וארום בארץ, ר"ל כי עת שהייתם אתם שלוחי ה' להחריב, אמרתם כי בכח ידכם עשיתם זאת, אבל עתה ידעו כולם שאני המרגיז ארץ ממקומה… (מלבים על תהילים מו).

קהלת לועג לחוסר התוחלת שבעבודת האדם. האדם מחזיק באשליה שפירות עמלו שייכים לו, וכי הקנין מקנה לו ביטחון. אולם, האדם הוא בר חלוף, ערום מגיע הוא לעולם ועירום הוא עוזב, והאחיזה בחומר הינה אשליה:

מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ? דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל-מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם, וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ (קהלת א, ג-ו).

לאחר שהוא לועג לאשליותיו של האדם בנוגע ליכולתו לשלוט במציאות, ובנוגע ליכולתו להחזיק ברכושו, קהלת משיב אותנו אל הזמן היחיד שיש בו משמעות, זמן ההווה, ומזמין אותנו להסתפק במה שיש לנו:

‏לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ.‏ בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר.‏ רְאֵה חַיִּים עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל־יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר־אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.‏ כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה (קהלת ט, ז-י).

עֵירֹם, חָפְשִׁי, שָׁכַב הַשָּׂדֶה

בשיר אַחְרוֹנִים בַּשָּׂדֶה מתארת לאה גולדברג שדה לאחר הקציר בשעת בין ערביים. השדה עירום וחופשי, חוזר למצבו הראשוני, הבראשיתי. הספיח, השיבולים שגדלו בשדה מזרעי השנה שעברה, מזכיר את הברכה והפוריות הקיימת באדמה, גם ללא מעשי האדם ועמלו. השיר מהדהד את דברי קהלת: עַל סְבִיבוֹתָיו חָזַר הָרוּחַ … הַשֶּׁמֶשׁ כִּי בָּאָה, מתוך עמדה של נוכחות והרהור. הדוברת מתארת חבורת אנשים צועדת יחדיו, יְחֵפִים וּשְׁקֵטִים… נְזִירִים, צועדים מתוך תשומת לב והתבוננות, מתוך קבלה. 

אַחְרוֹנִים בַּשָּׂדֶה | לאה גולדברג 

עַל סְבִיבוֹתָיו חָזַר הָרוּחַ וַיִּרְגַּע.
גּוֹלְשִׁים הַדִּמְדּוּמִים עֲלֵי סָפִיחַ.
צְעָדֵינוּ יְחֵפִים וּשְׁקֵטִים
כִּי אָנוּ
אַחְרוֹנִים בַּשָּׂדֶה.

רָאִינוּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי בָּאָה,
חָרְקוּ בְּרִיחִים בְּשַׁעֲרֵי רָקִיעַ,
עֵירֹם, חָפְשִׁי, שָׁכַב הַשָּׂדֶה.
כִּגְדִי-עִזִּים אֲשֶׁר נִשְׁכַּח מֵעֵדֶר
הָלְכָה הַמַּעֲנִית מַעֲרָבָה.

הִנֵּה נִיחוֹחַ הַקָּצִיר גָּאָה מְאֹד.
הַטַּל עָמֹק.
צְעָדֵינוּ נְזִירִים.
כִּי אָנוּ –
אַחְרוֹנִים בַּשָּׂדֶה.

Feature photo: The Gleaners (1857), Jean-François Millet