פרשה אמור עוסקת בדיני הטהרה המחייבים את הכהן הגדול, מונה את המועדים והחגים, ומזכירה את נר התמיד ולחם הפָּנים, המונחים במקדש דרך קבע. הפרשה מסתיימת בסיפור על מריבה בין בן אישה ישראלית לבין איש עברי ומזכירה את שם אימו שלומית בת דברי.

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד … חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם … עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד. וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת. וְשַׂמְתָּ אוֹתָם … עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי יְהוָה … תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם (ויקרא כד, א-ח).

הציווי על הדלקת המנורה ועריכת שולחן לחם הפנים בא להזכיר חובה קבועה, יומיומית. חז"ל מפרשים את המנורה כחובת לימוד תורה, ואת לחם הפנים כחובת הפרנסה: הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים יַדְרִים וְשֶׁיַּעֲשִׁיר יַצְפִּין וְסִימָנָיךְ שֻׁלְחָן בַּצָּפוֹן וּמְנוֹרָה בַּדָּרוֹם (בבא בתרא כה ב:ח).

פרנסה וחוכמה שתיהן עבודות תמיד, ובמובן זה שתיהן מהוות בסיס לתרגול הגוף והנפש, ולהרחבת הרוח. גם בעבודה לפרנסה (לחם) וגם בלימוד לחוכמה (מנורה), נדרשת התמדה וקבלה: קבלה של השתנות מתמדת, של העליות והמורדות באירועי החיים; התמדה בתרגול, בעשייה יומיומית, שיוצרת מסגרת קבועה שאינה תלויה בהשתנות הזמן והנסיבות.

אמילי דיקינסון מתייחסת להשתנות המתמדת כמשא שעלינו לשאת. העליות והמורדות נדמות ללילה ולבוקר, לבוז ולאושר, אותם יש לשאת ולקבל במידה שווה. ההתמדה והקבלה הם עמדה פנימית של תרגול יומיומי וקבלה של המשא.

את מנת לילנו לשאת | אמילי דיקינסון

אֶת מְנַת לֵילֵנוּ לָשֵׂאת –
אֶת מְנַת הַבֹּקֶר –
אֶת הָרִיק בְּתוֹכֵנוּ בְּבוּז לְמַלֵּא,
אֶת הָרִיק בְּאֹשֶר –
כָּאן כּוֹכָב, וְשָׁם כּוֹכָב,
יֵשׁ שֶׁתּוֹעִים בַּדֶּרֶךְ,
כָּאן עֲרָפֶל – וְשָׁם עֲרָפֶל –
עַד אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ –

תרגום מאנגלית: שמעון זנדבנק

Feature Photo: Clara Peeters, Still Life with Cheeses, Artichoke, and Cherries (1625).