שלומית בת דברי: זכות הזעקה

פרשת אמור עוסקת בחובת הכהן הגדול להקפיד על דיני טהרה, בנר התמיד ולחם הפנים המונחים במשכן דרך קבע, ומונה את מועדי ישראל והמצוות הקשורות בהם. לקראת סוף הפרשה מופיעה פרשת המקלל, ובה מוזכר שמה של שלומית בת דברי.

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן: וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה': וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה (ויקרא כד, י-יד).

פרשת המקלל מספרת על שני אנשים, האחד בן אשה ישראלית ואיש מצרי, השני איש ישראלי, כלומר אביו ואימו ישראלים. השניים רבים ביניהם, ובמהלך המריבה אומר בן האשה הישראלית את השם המפורש ומקלל. האיש המקלל מובא למשפט וגזר דינו קשה: מוות בסקילה. בהמשך מנוסח חוק האוסר קללה כנגד האל: וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי-יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. וְנֹקֵב שֵׁם-ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ-בוֹ כָּל-הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ-שֵׁם יוּמָת (ויקרא כד, טו-טז).

מי את שלומית בת דברי?

על פי מדרש תנחומא שלומית בת דברי היתה אשתו של העברי אותו הציל משה במצרים:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל (שמות ב, יא-יב).

"וירא איש מצרי מכה איש עברי" מי היה איש מצרי? אביו של מגדף… מכה איש עברי [זהו] בעלה של שלומית בת דברי. כיצד? היה אותו נוגש עשוי [אחראי] על מאה ועשרים אנשים והיה מוציא אותם למלאכתם לקריאת הגבר, ומתוך שהיה רגיל להוציאם, היה נכנס ויוצא לבתיהם. ראה לשלומית בת דברי שהיתה יפת תואר שלמה מכל מום, נתן עיניו בה עמד בשעת קריאת הגבר והוציאו מביתו, וחזר אותו מצרי ובא על אשתו והיא סבורה שהיא בעלה.

חזר בעלה מצא המצרי יוצא מביתו שאל אותה, ואמר שמא נגע בך? אמרה לו 'הן, וסבורה הייתי שאתה הוא'. כיון שידע הנוגש שהרגיש בדבר, חזר לעבודת פרך והיה מכה אותו. ראה משה ברוח הקודש מה עשה באשתו והיאך היה מכהו, אמר 'לא דייך שענית את אשתו אלא אתה מכהו', כעס על המצרי… 'ויך את המצרי' (תנחומא, שמות, ט).

הפרשנים מתארים מצב של אונס, שלאחריו האנס המצרי מתעמר בבעל שגילה שהפך קרנן. רש"י מפרש את שמה של שלומית בת דברי כדברנית ובכך מטיל עליה את האשמה באונס: "שלומית – מפטפטת בדברים ושואלת בשלום הכול; בת דברי – דברנית הייתה, מדברת עם כל אדם; לפיכך קלקלה."

על מה ולמה היתה המריבה?

המריבה התרחשה משום שבנה של שלומית בת דברי ביקש לקבל נחלה, אך נאמר לו כי משום שאביו מצרי הוא אינו שייך לשבט ואינו זכאי לנחלה. כלומר, המריבה נסובה סביב תחושה של אי צדק ומחאה על הדחיה החברתית.

הכעס והתסכול שחש בנה של שלומית בת דברי הביאו אותו לידי אמירת דברים ללא מחשבה. אולם, מדוע הגיעו הדברים לידי כך שהשתמש בשם המפורש וקילל?

ר' יצחק קארו מפרש שבשעת מריבה מזכירים נשכחות. האיש הישראלי הזכיר לבנה של שלומית בת דברי כי אביו הוא אותו מצרי שהרג משה, וכי משה הרגו בשם המפורש. בנה של שלומית בת דברי בזעמו ענה, אם כך אהרוג אותך באותה הצורה:

בן איש מצרי הוא שהרגו משה ואמרו הלהרגני אתה אומר מכאן אנו לומדין שהרגו בשם המפורש וידוע הוא שהיהודים כשמריבים זה עם אומרים אחד לחבירו כל הרע שיודעים עד עשרה דורות וידוע שהישראלי אמר למצרי בן אותו שהרגו משה בשם המפורש ולכן בירך את השם וזה עשה להנקם משם המפורש.

הנצי"ב מפרש את דברנותה של שלומית בדרך חיובית. חילול השם של המקלל הבעית את ההמון והיתה סכנה שיסקלו אותו בו במקום ויעשו בו לינץ'. שלומית בת דברי הגנה על בנה ועמדה על כך שיעמוד למשפט. בדרך זו אמנם לא הצליחה להציל את חייו, אך הביאה לכך שמחאתו נשמעה:

הזכיר הכתוב בשמה שהיתה ידועה בישראל, והיא שגרמה שיביאו אותו למשה ולעשות על פי עומק דבר תורה, אבל בלא זאת היו השומעים מסקלים אותו בעת שמועתם דבר מבהיל כזה, אך באשר שם אמו היא שלומית בת דברי והרבתה דברים לעצור בעד השומעים ולהביאו לבית דין (העמק דבר ויקרא כד).

מחלל השם כמורד

אפשר לראות את המקלל כמחלל השם הראוי לסקילה. זו פרשנות הדוגלת בהפרדה: בין קודש לחול, בין ישראל לגויים. יתכן שחז"ל התקשו לתת לגיטימציה לאישה הבוחרת בן זוג מצרי, ולכן ביצעו תרגיל פרשני המקשר בין שתי פרשות שונות לחלוטין וממקד את הסיפור בחילול השם ולא בדחיה החברתית של השונה והאחר.

פרשנות מאתגרת יותר היא לראות את שלומית בת דברי כמי שאהבה איש מצרי וילדה לו בן. אולם, כשעמה יצא ממצרים, היא בוחרת לקשור את חייה עם חיי העברים, לעזוב את מצרים וללכת אל הלא נודע, אחרי אל בלתי נראה שמצווה "ואהבת לרעך כמוך."

המתח בין שמירת הכללים והחוקים, ההפרדה בין קדושה לחול, בין ישראל לעמים, לבין הציווי האוניברסלי "ואהבת לרעך כמוך" לפיו הקדושה היא הווייה המצויה בקשר הוגן ואנושי עם הזולת, הוא מתח שחוזר לאורך ספרי התנ"ך.

שמה של שלומית מקפל בתוכו את השורש שלם. שלומית קיוותה לחיים של שלום וחירות, אך כל מה שנותר לה היא זכות הזעקה.

בציור "מחלל השם" (1800) מצייר ויליאם בלייק את סצנת הסקילה: בנה של שלומית בת דברי ממוקם במרכז הציור כשהוא כפות ועירום. סביבו עומדים גברים האוחזים אבנים. גופו העירום מצוייר לפי מסורת הציור של גיבורי המיתולוגיה, כדוגמת פרומתאוס המורד באלים.

ביוונית משמעות המילה כפירה היא בחירה. בהקשר זה אפשר לראות את מעשהו של בנה של שלומית בת דברי כמעשה של מרד ומחאה כנגד אי צדק חברתי. בציור של ויליאם בלייק בנה של שלומית בת דברי אינו קורבן מקלל ומקולל, אלא אדם שונה ואחר שמאתגר את החוקים הקיימים, הדורש שקולו-מחאתו ישמעו ברמה. הוא כועס, הוא אלים, והוא נענש בחומרה. אבל סיפורו ושם אימו נותרו בספר ויקרא ומזמינים אותנו להקשיב לזעקת הנדכאים, למי שמאתגרים את מה שנחשב בעינינו לקדוש.

Feature Photo: William Blake, The Blasphemer (1800). Tate Museum.