במבט ראשון פרשת בחוקותי מדברת על ברכות ועל קללות. אם תשמרו על מצוותי אז תבורכו: הגשם ירד בעיתו, יהיה שלום בארץ.

אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ… וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיו… וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ

אם לא תשמרו על מצוותי אז תענשו: מלחמה, גלות.

וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה. וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֺתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי. אַף-אֲנִי אֶעֱשֶׂה-זֹּאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת-הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת-הַקַּדַּחַת…; וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם, וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם… וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי, אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם, הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם

בקריאה מעמיקה יותר מתגלה שקיימת נאמנות הדדית בין ה' לבין עמו. גם בגלות ה' אינו נוטש את עמו ישראל. עם הברכות נאמר: וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם. ועם הקללות נאמר: וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם–לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם:  כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם, בְּרִית רִאשֹׁנִים.

אם אלוהים נמצא גם בברכה וגם בקללה, זה מזמין קריאה אחרת, פחות דיכוטומית. אנחנו כבני אדם רוצים את הקבוע והיציב, את החיים הבטוחים בהם אנחנו יודעים מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. אנחנו שונאים את השינוי ואת הארעיות, את האופן בו הברכה מתחלפת בקללה.

אבל מי שחי מספיק יודע שראיית הגשם כברכה וראיית הגלות כקללה, זו פרשנות. פרשנות אנושית לשינוי המתמיד שמתרחש בחיים. כי הרי הגשם יבוא ויחלוף, החורבן יבוא ויחלוף, ומה שנראה היום גרוע וקשה, עשוי להראות מחר כמתנה שהביאה אותנו למקום חדש ושונה.

בפרשת השבוע כולה הדברים מכוונים אל העתיד. הנוסח הוא נוסח של התניה (conditional): אם… אז…

בואו ננסה לקרוא את הדברים בהווה, בכאן ועכשיו. נאמר "לעבוד את אלוהים". לצורך העניין, אין זה משנה אם אתם מאמינים או לא מאמינים בקיומו של אלוהים. לכל אדם יש תפיסה כלשהי של היקום. זה יכול להיות "טבע," "אלוהים," "דרך החיים," או כל שם אחר שנוח לכם לכנות את מה שבחווייה שלכם היא עבודה רוחנית. מהי עבודת הרוח?

עבודה היא מעשה שמתרחש בכל יום מחדש. בעולם הדתי בכל יום אומרים "מודה אני לפניך", בכל שבוע מקבלים את השבת. בעולם החילוני, בכל יום מוצאים משמעות מחדש. וכך בכל יום, בכל שבוע, בכל שנה עשייה ועשייה מחדש. ובעבודה הזאת אנחנו יוצרים את עולמנו ואת עצמנו מחדש. יום אחרי יום.

במובן מסויים, חיי היומיום הם הממלכה שלנו, מלכות העולם הזה, העולם שבו אנו חיים, העולם שבו אנו עושים את עבודת החיים ואת עבודת הרוח יום אחר יום, שעה אחר שעה.

בספר מלכות העולם הזה, אלחו קרפנטייר, מסביר מדוע דווקא החיים במלכות העולם הזה, פגומה וקשה ככל שתהיה, הם החיים המרוממים את בן האנוש לעולמות הרוח:

גדולת האדם היא בדיוק בכך שהוא רוצה לשפר את הקיים. בכך שהוא מטיל על עצמו "משימות". ב"ממלכת השמים" אי אפשר להשיג שום גדולה, מכיוון ששם הכל סדור ומתוקן בצורה מושלמת, עולם ללא עננה, קיום עד אין קץ, חוסר יכולת להקרבה עצמית, מנוחה ועינוג. רק משום כך יכול האדם, עמוס סבל ומשימות, להשיג את גדולתו ולהגיע למרב מידתה ב"מלכות העולם הזה."

Feature Photo by Ben Wilkins