לְקַוּוֹת לְאֵיזֶה טוֹב צָפוּי וּמְכַפֵּר: שני נרטיבים בספר במדבר

פרשת מסעי היא הפרשה האחרונה בספר במדבר. הפרשה מסכמת את מסעם של בני ישראל במדבר ומזכירה את התחנות השונות שעברו בדרכם. הפרשה גם כוללת את ההכנות האחרונות לקראת המסע לכיבוש הארץ וההתנחלות בה.

תחילתו של ספר במדבר במפקד רב הוד ובו עומדים השבטים סדורים עם דגליהם. המעמד מלא הוד, הדר וקדושה. המסע במדבר גם הוא מלא הוד וקדושה. אלוהים בכבודו ובעצמו מוליך את העם במדבר. עמוד ענן  מראה את הדרך ביום ועמוד אש שומר בלילה. באר פלאית מספקת מים ומן מן השמים מספק מזון.

המשכו של ספר במדבר מתאר משברים ותלונות, חטאים ומגפות: תבערה, מסה ומריבה, קברות התאווה, מעשה המרגלים, מרד קרח ועדתו, מי מריבה ומעשה פעור. המפגש בין המציאות היומיומית של החולין והמדבר, הפחדים והתאוות האנושיים, לבין השהות בקרבת האל הדורשת קדושה וטהרה מביא עימו רגעים של התעלות, אך גם אירועים של מרד, קושי וענישה חמורה.

נרטיב של חטא וקדושה

דרך אחת לקרוא את סיפורי ספר במדבר היא כנרטיב של ניגודים: יצרים וחטאים מול קדושה והוד. בכל פעם שסוטה העם מן הטהרה והקדושה, נכנע לתאוותיו וליצריו, מוטלים עליו עונשים קשים המחזירים אותו אל הטהרה, הקנאות הדתית, והקדושה.

בפרשת מסעי, הנאמנות לאל האחד מנוסחת במונחים של טהרה וקדושה ללא פשרות. בני ישראל מצווים לכבוש את הארץ, להשמיד את העמים היושבים בה ועימם להשמיד גם את אליליהם:

אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן, וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ.

הציווי כולל גם איום המזהיר את בני ישראל שאם לא יבצעו את הוראות האל, הם-עצמם יגורשו ויושמדו:

וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם.

נרטיב של שפע ונדיבות

פרשת מסעי כוללת גם רמז לקריאה אחרת של אירועי ספר במדבר. הפרשה מסתיימת בפסוק: אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

המצוות והמשפטים שמופיעים בספר במדבר מתייחסים לתהליך דיאלוגי המקפל בתוכו התאמה של חוקים שנתנו למציאות החיים במדבר, ואפשרות להזדמנות שניה. בנות צלפחד מביאות לשינוי בחוקי ירושת נחלות הארץ; המקרה של פסח שני מראה אפשרות של מתן הזדמנות שניה; ערי המקלט מגינות על הרוצח על מנת ליצור שינוי ולעצור את מעגל האלימות והנקמה; פרשת נזיר מאפשרת ליחיד הרוצה בכך להקדיש עצמו לטהרה ולקדושה לפרק זמן מסויים, ללא ייחוס או שייכות ללויים או לכהנים.

החכמים עסקו רבות בשאלה מדוע ניתנה התורה במדבר, מקום של אי וודאות והפקר:

בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים נִתְּנָה הַתּוֹרָה, בָּאֵשׁ, וּבַמַּיִם, וּבַמִּדְבָּר… לָמָּה נִתְּנָה בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ? אֶלָּא מָה אֵלּוּ חִנָּם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה חִנָּם הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, דָּבָר אַחֵר, וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר, הֶפְקֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לִקְנוֹת אֶת הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה (במדבר רבה א, ז).

מדבר שהוא הפקר אינו שייך לאף שבט ולכן לאף שבט אין עליו חזקה, כל מי שרוצה בכך יכול לקנות את החכמה והתורה. התורה ניתנה בנדיבות ובשפע, ללא תג מחיר, כמו מים הניתנים לאדם הצמא.

הנתינה מתוך שפע ונדיבות היא נתינה שאין בה פחד. במסורת הבודהיסטית תרגול טוב לב אוהב מוצע כמענה לפחד. ברכת כהנים מופיעה בספר במדבר כברכה שהכהנים מברכים בה את העם. על פי המסורת הורים מברכים בה את ילדיהם בערב שבת. בשני המקרים המברך אינו מברך מעצמו אלא משמש צינור לשפע: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (במדבר ו, כד-כו).

השרשים ב.ר.כ ו- ש.מ.ר מופיעים בצמידות בברכה אך בשונה מברכות מותנות בהן קיים איום לפיו אם לא נשמור את מה שאנו מצווים לו, הברכה תילקח מאיתנו, ברכת כהנים היא ברכה של שפע ללא התניה. ברכה דומה היא הברכה ליעקב בבית אל: וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה… וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת (בראשית כח, יד-טו)

הליכה במדבר היא הליכה אל הלא נודע, הליכה בדרך ציה בה אין וודאות שנוכל למצוא מים או מזון, כניסה אל מקום שמתנהל לפי חוקים שאין לנו שליטה עליהם, ואיננו יודעים עם אילו סכנות נידרש להתמודד. הליכה במדבר מחייבת התמסרות להליכה עצמה, תרגול ללא שיפוט בו אנו נענים לרגע ההווה ולמה שהוא מביא.

תודעה של חסר היא תודעה של פחד. כשאנו נאחזים במה שיש לנו מתוך פחד ממחסור, אנו מחמיצים את רגע ההווה. תודעה של שפע יש בה קבלה ללא שיפוט של רגע ההווה וכל מה שהוא מביא עימו. הברכה ליעקב מנוסחת בלשון הווה, הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, ויעקב הוא צינור לשפע באמצעותו מתברכים כל יושבי תבל, וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

כמו יעקב בבית אל, עם ישראל במדבר מצוי בתנועה מתמדת. מציאות החיים של "בלכתך בדרך", תנועה מתמדת בהווייה של אי-וודאות, גורמת לנו לשכוח לעיתים את הברכה והשפע. על כך כותב חיים גורי בשיר "תנועה":  אַתָּה תַּמְשִׁיךְ, בְּלֵב הָרֹעַ, לְהִתְפַּלֵּל גַּם לְמַעֲנָם, / לְקַוּוֹת לְאֵיזֶה טוֹב צָפוּי וּמְכַפֵּר, / שֶׁיִּזָּכֵר, לֹא פַּעַם, בְּכִתְבֵי־הַקֹּדֶשׁ שֶׁבְּךָ.

תְּנוּעָה | חיים גורי

אַתָּה תַּמְשִׁיךְ לָנוּעַ, בֵּין הַסַּכָּנוֹת הַצְּפוּיוֹת דֶּרֶךְ־קֶבַע,
לַמְּקוֹמוֹת, לָאֲנָשִׁים וְלַנָּשִׁים שֶׁכֹּה אָהַבְתָּ.
בֵּינֵיהֶם אֶל הַמֵּתִים, שֶׁאַף הֵעַזְתָּ, לְלֹא נְטִילַת רְשׁוּת,
לְדַבֵּר בִּשְׁמָם.
אַתָּה תַּמְשִׁיךְ, בְּלֵב הָרֹעַ, לְהִתְפַּלֵּל גַּם לְמַעֲנָם,
לְקַוּוֹת לְאֵיזֶה טוֹב צָפוּי וּמְכַפֵּר,
שֶׁיִּזָּכֵר, לֹא פַּעַם, בְּכִתְבֵי־הַקֹּדֶשׁ שֶׁבְּךָ.
כָּתַבְתַָּ פַּעַם, לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, עַל אוֹדוֹת הַזְּמַן,
אוֹתוֹ רוֹפֵא־אֱלִיל, הַנּוֹתֵן בַּנִּכְאָבִים מִמְּזוֹר־הַשִּׁכְחָה.
לְמַעֲשֶׂה, הוּא בֵּית־הַכֶּלֶא הַיָּחִיד,
לְלֹא סִכּוּי בְּרִיחָה.

Feature Photo by Robert Collins.