אִי אֶפְשָׁר לָאָדָם מִבְּלִי חֶסְרוֹנוֹת: משה מכה בסלע

בפרשת חוקת אנחנו פוגשים את העם בשנה ה- 38 לנדודים במדבר. זוהי פרשת דרכים בתהליך המעבר בין דור המדבר לבין דור הבנים שיכנס לארץ כנען.

מהו מעבר? לפי ההגדרה המילונית זהו "מִפנֶה, שינוּי מן היָשָן לחָדש או מתקוּפה לתקוּפה" (מילון אבניאון). במעבר בין דורות, השינוי מן הישן לחדש משמעו מוות ואובדן של בני דור המדבר, כולל דור המנהיגים.

וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם (במדבר כ, א).

מרים, האחות הגדולה, שליוותה את משה כל ימי חייו, ששמרה והגנה עליו, מתה. מרים המיילדת שסירבה לפקודת המוות של פרעה, שליוותה את משה ואת העם, מתה. מרים, המנהיגה, הנביאה, שהזמינה את העם לשיר את שירת הים, שבזכותה ליוותה את העם באר מים חיים במדבר, מתה, ועם מותה נעלמה הבאר.

מים מסמלים חיים ובריאה. מי שהיתה רחם מכילה ואוהבת עבור משה, שליוותה אותו כל חייו, משאירה חלל גדול בהעדרה. המדרש מתאר את משה המתאבל שאינו יודע נפשו מצער, מבכה את אחותו, ושוכח את חובותיו כמנהיג:

"ויבוא משה ואהרן מפני הקהל," ומשה ואהרן היו יושבים ובוכים לפנים וישראל בוכין מבחוץ. ומשה לא ידע שישראל בוכים מבחוץ עד שש שעות. ונכנסו אצלו ישראל ואמרו לו: עד מתי אתה בוכה? אמר להן: לא אבכה על אחותי שמתה? אמרו לו: עד שאתה בוכה על נפש אחת, עמוד ותבכה עלינו. אמר להן: למה? אמרו לו: מים אין לנו! עמד ויצא עמהן וראה הבאר שיבשה והיה עושה עמהן מריבה. אמר להן: לא אמרתי לכם לא אוכל לבדי שאת אתכם?! מיד כעס הקב"ה על משה ועל אהרן, אמר להן: בני מתים בצמא ואתם יושבין ומתאבלין על זקנה זו! מיד היה הדבור על משה שנאמר: "וידבר ה' אל משה וגו' קח את המטה והקהל את העדה וגו' ודברתם אל הסלע." אמר להם: שנו עליו פרק ומיד מוציא לכם מים (המדרש הגדול, חקת).

בני ישראל המומים וכואבים את מות מרים. מעבר לאבל על המיילדת שליוותה אותם במדבר, הם מפחדים על חייהם, משום שבאר מרים גוועה עם הנביאה: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. העם פונה למשה בטענות המשקפות את פחד המוות: וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם? משה השרוי באבל על מות אחותו, ואינו יודע נפשו מצער, נופל לפני אוהל מועד בזעקה אילמת המבקשת הנחיה: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֲלֵיהֶם.

ה' מנחה את משה: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה. משה האבל והכועס מכה בסלע: וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים.

הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם מִבְּלִי חֶסְרוֹנוֹת

בספר "שמונת הפרקים" הרמב"ם מדבר על דרך האמצע כדרך ראויה לאיזון כוחות הנפש של האדם. הכעס שחווה משה כתגובה לאובדן אחותו הוא טבעי ואנושי. הרמב"ם אינו רואה את האדם כיצירה מושלמת, אלא כמי שנברא עם חסרונות. התיקון לחסרונות האנושיים הוא באיזון, בתשומת לב לנסיבות ולתהפוכות החיים ומודעות לדרך האמצע:

הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם מִבְּלִי חֶסְרוֹנוֹת… קָשֶׁה וְרָחוֹק שֶׁיִּמָּצֵא מִי שֶׁהוּא מוּכָן בַּטֶּבַע לַמַּעֲלוֹת כֻּלָּן, הַמִּדּוֹתִיּוֹת וְהַשִּׂכְלִיּוֹת… וּשְׁלֹמֹה אָמַר בִּסְתָם: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ).

הָאָדָם הַשָּׁלֵם, רָאוּי לוֹ שֶׁיְּבַקֵּר מִדּוֹתָיו תָּמִיד, וְיִשְׁקֹל פְּעֻלּוֹתָיו, וְיִבְחַן תְּכוּנוֹת נַפְשׁוֹ יוֹם יוֹם, וְכֹל שֶׁיִּרְאֶה נַפְשׁוֹ נוֹטָה לְקָצֶה מִן הַקְּצָווֹת – יְמַהֵר בָּרִפּוּי, וְלֹא יַנִּיחַ הַתְּכוּנוֹת הָרָעוֹת לְהִתְחַזֵּק בִּכְפִילַת פֹּעַל הָרָע, כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ. וְכֵן יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו הַמִּדָּה הַפְּחוּתָה אֲשֶׁר לוֹ, וְיִשְׁתַּדֵּל לְרַפְּאָהּ תָּמִיד.

ההנחיה וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע היא תזכורת למשה, והזמנה ללכת בדרך האמצע. רש"י מפרש שהסלע בו היכה משה היה באר מרים: "סלע וזבין ממנו מים והיה מתגלגל והולך עם ישראל והוא הסלע שבו הכה משה שלא היה רוצה להזיל מימיו בשבילו לפי שמתה מרים" (מסכת תענית ט, א). משה, שנשא בתלונות העם לאורך כל המסע המפרך במדבר, מאבד את המודעות לדרך האמצע ואובד ביגונו, מסרב לאבד את אחותו, ולכן מכה בסלע.

הָאָמָּנוּת לְאַבֵּד אֵינָה קָשָה לִלְמִידָה

בספר "דרך הזן" מספר אלן וואטס על מורה זן ידוע שתלמידיו מוצאים אותו בוכה ומתאבל על אימו שנפטרה. התלמידים המופתעים, שציפו ממורה הזן להיות מודל של שלווה, שואלים: האם ראוי להאחז ככה ברגשות? מורה הזן עונה להם: אינכם מבינים? אני עכשיו כל כולי בכי!

בכי, צער וכעס הם שלבים טבעיים בתהליך האבל. כמו משה, כאשר אנחנו מאבדים אדם אהוב, עלינו לעבור בגיא צלמוות של הכאב, לפני שנוכל לקבל את האובדן ולחזור אל דרך האמצע. התרגול של כאן ועכשיו משמעו גם לבכות כאשר אנחנו בוכים, לוותר כשאנחנו מוותרים.

בשיר "אמנות אחת" מתארת אליזבת בישופ את ההכרח שבלימוד האמנות לאבד. במהלך רצף החיים יש עליות ומורדות, השתנות מתמדת של נסיבות. הקושי שבאובדן הוא בסירוב שלנו לאבד, בניסיון חסר התוחלת לאחוז בדברים, בראיית האובדן כאסון. האמנות לאבד היא היכולת ללמוד כיצד לקבל את האבדן, לקבל את הבהלה והכעס הטמונים בתהליך, לקבל גם את האובדן הגדול מכל, אובדן האנשים האהובים עלינו.

אמנות אחת | אליזבת בישופ
תרגום מאנגלית: רות אלמוג

הָאָמָּנוּת לְאַבֵּד אֵינָה קָשָה לִלְמִידָה
דוֹמֶה שֶׁדְבָרִים כֹּה רַבִּים חֲדוּרִים כַּוָּנָה
לָלֶכֶת לְאִבּוּד עַד שֶׁאֵין בְּאָבְדָנָם מִשּׁוּם אָסוֹן.
אַבְּדִי דְבַר-מַה יוֹם יוֹם. קַבְּלִי אֶת הַבֶּהָלָה
שֶׁבְּאִבּוּד מַפְתְחוֹת הַבַּיִת, אֶת הַשָּׁעָה שֶׁלָרִיק בֻּזְבְּזָה.
הָאָמָּנוּת לְאַבֵּד אֵינָה קָשָׁה לִלְמִידָה.
וְאַחַר-כָּך הִתְאַמְנִי לְאַבֵּד עוֹד, לְאַבֵּד חִישׁ מְהֵרָה
מְקוֹמוֹת וְשֵׁמוֹת וּלְאָן הָיְתָה הַכַּוָּנָה
שֶׁלָךְ לִנְסוֹעַ. אַף לֹא אֶחָד מֵאֵלֶּה יָבִיא אָסוֹן.
אֶת שְׁעוֹן אִמִּי אִבַּדְתִּי, וְגַם בֵּיתִי אָבַד, הָאַחֲרוֹן,
אוֹ הַכִּמְעַט אַחֲרוֹן בִּשְׁלֹשֶׁת הַבָּתִּים שֶׁלִי, רְאִי נָא,
הָאָמָּנוּת לְאַבֵּד אֵינָה קָשָׁה לִלְמִידָה.
שְׁתֵי עָרִים אִּבָּדְתִּי, נֶחֱמָדוֹת. וּמֶרְחַבְיָה,
גַּם כַּמָּה שְׁטָחִים שֶׁבְּבַעֲלוּתִי, שְׁנֵי נְהָרוֹת, יַבָּשָׁה.
אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת אֲלֵיהֶם, אֲבָל אֵין זֶה אָסוֹן.
וַאֲפִלוּ לְאַבֵּד אוֹתָךְ (הַקּוֹל הַמְהַתֵּל, מֶחֱוָה
אֲהוּבָה) לֹא אֲכַחֵד. מַה נְכוֹחָה
הָאֱמֶת, שֶׁהָאָמָּנוּת לְאַבֵּד אֵינָה קָשָׁה לִלְמִידָה
לַמְרוֹת שֶׁנִדְמֶה (כִּתְבִי זֹאת!) כְּאִלּוּ זֶה אָסוֹן.

Feature Photo: Moses Striking the Rock, by Abraham Bloemaert (1596).