בפרשת שלח לך מסופר סיפורם של המרגלים שנשלחו לרגל את הארץ. הסיפור נפתח בהנחיות שנותן משה למרגלים. בהנחיותיו משה מכוון את המרגלים לבצע שיפוט סופי ומוחלט בין שני ניגודים ברורים: הארץ, הטובה היא או רעה? ארץ שופעת או דלה? העם היושב בארץ, האם חזק או חלש? יושב בשטח פתוח או במבצרים?

וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב: וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים: וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן

המרגלים החוזרים ממשימתם, עונים למשה בהתאמה למה שכיוון בשאלותיו. המרגלים מביאים מפרי הארץ, והפירות מעידים על כך שהארץ טובה, ארץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, אולם על עמי הארץ מעידים רוב המרגלים עדות פנטסטית שהם בצורים וחזקים וכוחם רב כל כך שהעם לא יוכל לנצח אותם: עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם… אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

רק שני מרגלים, כלב בן יפונה ויהושע בן נון מעידים: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ… הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד:  אִם חָפֵץ בָּנוּ יְהוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִיא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

דיווחם של המרגלים נמסר לכל עדת בני ישראל, וגורם לשומעים בהלה וחרטה על כך שעזבו את מצרים. העם המבוהל מאשים את משה ואהרון שהביאו אותם אל הארץ הזאת כדי להמיתם: לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה.

מציאות החיים במדבר היא מציאות ניסית ופלאית. מציאות בה מן יורד מהשמים ואין צורך להתמודד עם חיפוש מזון, עמוד ענן מלווה ביום ועמוד אש שומר בלילה, ואין צורך להתמודד עם סכנות הדרך. זוהי מציאות כמו-ילדית של תינוק המקבל את כל צרכיו מאימו ומאביו. מציאות שבה מקבלים הכל ללא מאמץ. והנה, כאשר מעידים המרגלים על כך שהעתיד צופן בחובו מאבק, העם נחרד ולא מאמין ביכולתו להתמודד עם האתגר של חיים עצמאיים.

השאלות של משה מכוונות את המרגלים לתשובות וודאיות וסופיות. לאיזו וודאות שאינה קיימת במציאות החולין של חיי היומיום. תשובות המרגלים הן חד-משמעיות והחרדה מפני העצמאות מביאה אותם לראיה פנטסטית של המציאות לטובה, ארץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, ולרעה אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ שהאנשים היושבים בה הם נְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

אל מול ראיית העולם המוחלטת, יש ראיית עולם הרואה גוונים וגווני גוונים, המוכנה לשאת את הניגודים, להאמין ולא לפחד, להמשיך לעשות ולא להתייאש. אלו דברי יהושע בן נון וכלב בן יפונה: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.

פליאה בחיי היומיום

אולי משום שעברו מחיי עבדות לחיים במציאות פלאית במדבר (מן, עמוד אש, באר מרים) העם מצפה  שהארץ תנתן לו ללא מאמץ. ארבעים שנות ההליכה במדבר יהיו שנות המעבר מינקות לבגרות במהלכן תהיה פרידה הדרגתית מדור המנהיגים, מרים משה ואהרון, ששימשו מעין הורים לעם: באר מרים מפסיקה לנבוע עם מותה של מרים. לאחר מות אהרון ומשה מחליפים אותם מנהיגים המכוונים לעצמאות ולריבונות.

פרשת שלח לך מכוונת אל החיים במציאות החולין על ידי שלוש המצוות שמופיעות בסופה: נסכים (קורבן מנחה מיין וסולת חיטים בלולה בשמן), הפרשת חלה, וציצית. "שפת אמת" (רבי יהודה אריה לייב אלתר, האדמו"ר השלישי בשושלת חסידות גור) מפרש את שלושת המצוות כדרך לחוות את המציאות הפלאית במדבר בחיי היומיום:

הנסכים שמעלה אדם לד' מכרמו ומשדותיו, אמורים להחליף את הבאר [באר מרים] הניסית. החלה שמפריש האדם מלחמו שהוא מוציא מן הארץ, אמורה להחליף את המן. והטלית (הציצית) שבה הוא מתעטף אמורה להחליף את ענני הכבוד המעטפים אותו, אבל בדרך ניסית. 

רבי נחמן מברסלב מפרש את אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ ככח שניתן לארץ ישראל להכניס קדושה בעם היושב בה, או בהשאלה, להעניק ליושבים בה מודעות לכך שהם חלק ממעגל נצחי של חיים-מוות-ללידה מחדש: שֶׁהַיּוֹשֵׁב בה  נֶאֱכָל אֶצְלָהּ, וְנִתְהַפֵּךְ לְמַהוּתָהּ הַקָּדוֹשׁה.

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּעַצְמָהּ, יֵשׁ לָהּ גַּם-כֵּן הַכּחַ הַזֶּה וְעַל-כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כְּתֻבּוֹת קיא): 'כָּל הַיּוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שָׁרוּי בְּלא עָווֹן' שֶׁנֶּאֱמַר: "הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּהּ נְשׂוּא עָוֹן" (ישעיהו לג') כִּי הִיא 'אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ', שֶׁהַיּוֹשֵׁב שָׁם נֶאֱכָל אֶצְלָהּ, וְנִתְהַפֵּךְ לְמַהוּתָהּ הַקָּדוֹשׁ וְעַל כֵּן אֲפִלּוּ 'הַמְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא' (ליקוטי מוהר"ן קמא).

לְיָד הַקֶּשֶׁת הָרוֹמִית יוֹשֵׁב אָדָם שֶׁקָּנָה פֵּרוֹת וִירָקוֹת לְבֵיתוֹ

מה מקומו של סיפור המרגלים בחיי היומיום? אולי זוהי הזמנה לרגל אחרי הפליאה ברגעי החולין. בשיר "תיירים" יהודה עמיחי, משורר החולין, מזמין אותנו לוותר על קדושת הארץ ופלאות העבר לטובת קדושת האדם וחדוות היומיום.

תיירים |  יהודה עמיחי

פַּעַם יָשַׁבְתִּי עַל מַדְרֵגוֹת לְיַד שַׁעַר בִּמְצוּדַת דָּוִד, אֶת שְׁנֵי הַסַּלִּים
הַכְּבֵדִים שַׂמְתִּי לְיָדִי.
עָמְדָה שָׁם קְבוּצַת תַּיָּרִים סְבִיב הַמַּדְרִיךְ
וְשִׁמַּשְׁתִּי לָהֶם נְקֻדַּת צִיּוּן.
 "אַתֶּם רוֹאִים אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עִם הַסַּלִּים?
קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ נִמְצֵאת קֶשֶׁת מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית.
קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ." "אֲבָל הוּא זָז, הוּא זָז!"
אָמַרְתִּי בְּלִבִּי:
הַגְּאֻלָּה תָּבוֹא רַק אִם יַגִּידוּ לָהֶם: אַתֶּם רוֹאִים שָׁם אֶת הַקֶּשֶׁת
מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית? לֹא חָשׁוּב: אֲבָל לְיָדָהּ, קְצָת שְׂמֹאלָהּ
וּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, יוֹשֵׁב אָדָם שֶׁקָּנָה פֵּרוֹת וִירָקוֹת לְבֵיתוֹ.

Feature Photo: Joachim Beuckelear, Kitchen Scene (1569).