פרשת דברים פותחת את נאום הפרידה של משה. העם נמצא בשנה הארבעים ליציאת מצרים, לפני הכניסה אל ארץ כנען. משה יודע שלא יכנס אל הארץ המובטחת ומבקש בנאומו להזכיר לעם את העבר, ולכוון אותו אל העתיד.

הנאום סוקר אירועים הסטוריים ויחד עם זאת הוא אישי מאוד. משה מסכם ארבעים שנות מנהיגות, ארבעים שנות הליכה במדבר. משה זקן ומודע לכך שהוא מצוי בערוב ימיו. הנאום נוגע בכאביו ובחששותיו לגבי העם, וגם בתקוותיו לעתיד לבוא.

אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי

ביחד עם הסיפור ההיסטורי של מסע העם במדבר, משלב משה את סיפורו האישי. את מכאוביו וכעסו, את אובדניו ותקוותיו. הפסוקים וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם … אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם מאזכרים את פרשת המתאווים, לאחריה נבחרו שבעים איש מזקני ישראל כדי לקחת חלק בהנהגה הרוחנית של העם, ואת פרשת מינוי השופטים, שביססה מערכת הנהגה ומשפט.

אם בפרשת יתרו ובפרשת בהעלותך משה מתלונן על כובד האחריות והקושי שלו לשאת את משא ההנהגה המוטל עליו כמנהיג יחיד, הרי שבפרשת דברים הוא באמת בודד. מרים, האחות שהצילה את חייו כתינוק, ששמרה תמכה וליוותה אותו כל חייו, נפטרה. אהרון, האח שהיה לו לפה, שהיה שותף תומך ומכיל, מי שאיזן את כעסו ונוקשותו של משה על ידי דרכי נועם ורדיפת שלום, הלך גם הוא בדרך כל בשר. יתרו, חותנו התומך, מי שהיה לו עיניים טובות, עזב וחזר למדין ועימו עזבו ציפורה, האישה שהצילה את חיי משה במדבר, ושני בניהם, גרשם ואליעזר. משה נותר לבדו בעולם, כשהוא יודע שימיו ספורים, והוא וכל דור המדבר יחלפו מן העולם.

פרשת דברים נקראת בסמיכות לתשעה באב. המילה איכה מוזכרת בהפטרה, אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה (ישעיהו א, כא) ובמגילת איכה, אותה קוראים בט' באב, אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד. מדרש איכה משלב את שלושת איזכורי "איכה" לכדי פירוש אחד:

שְׁלשָׁה נִתְנַבְּאוּ בְּלָשׁוֹן אֵיכָה, משֶׁה, יְשַׁעְיָה, וְיִרְמְיָה. משֶׁה אָמַר אֵיכָה אֶשָֹּׂא לְבַדִּי וגו'. יְשַׁעְיָה אָמַר אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה. יִרְמְיָה אָמַר: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְמַטְרוֹנָה שֶׁהָיוּ לָהּ שְׁלשָׁה שׁוֹשְׁבִינִין, אֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּשַׁלְוָתָהּ, וְאֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּפַחֲזוּתָהּ, וְאֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּנִוּוּלָהּ. כָּךְ, משֶׁה רָאָה אֶת יִשְׂרָאֵל בִּכְבוֹדָם וְשַׁלְוָתָם וְאָמַר: אֵיכָה אֶשָֹּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם. יְשַׁעְיָה רָאָה אוֹתָם בְּפַחֲזוּתָם, וְאָמַר: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה. יִרְמְיָה רָאָה אוֹתָם בְּנִוּוּלָם, וְאָמַר: אֵיכָה יָשְׁבָה (איכה רבה א, א).

בדבריו אל העם משה מדגיש את החשיבות של משפט צדק: "וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ" ומכוון לאחריות אישית וציבורית. בשונה מהמסופר בפרשת יתרו, שם משה בוחר את השופטים, בפרשת דברים מסופר שהעם בחר את השופטים שינהיגו אותו: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם."

המילה "איכה" מסמנת לשון קינה ותוכחה. משה מבכה הזדמנויות שהוחמצו, וגם לוקח אחריות על טעויות שעשה. למרגלות הר סיני משה רואה את העם "בכבודו ושלוותו." אולם משה, איש האלוהים, מתקשה להתמודד עם תלונות העם ואינו יכול לתווך בין קדושה לבין חולין, מה שמוביל להתנגשויות רבות ותחושת ייאוש המגיעה לשיאה בשאלה איכה אשא לבדי?

בערוב ימיו, כשהוא נפרד מהעם, משה עושה מאמץ לתווך בין קודש לחול. משה כבד הפה, שהעיד על עצמו, לא איש דברים אנוכי, שלא היה מסוגל לדבר אל הסלע, עומד ונושא דברים בפני בני ישראל לפני שהם עומדים להפוך לעם עצמאי היושב על אדמתו.

אשרי אדם שבכו לו כל ישראל

כאשר מתה מרים, משה היה שרוי בהכחשה ובכעס וסירב לקבל את האובדן הגדול של אחותו. כאשר מת אהרון, משה מתחיל להשלים עם עובדת מותו הקרב. מדרש נוגע ללב מתאר את משאלות ליבו של משה בנוגע לדרך מותו ובנוגע לדרך בה יזכור אותו העם:

"כאשר נאסף אהרן אחיך" (במדבר כז יג) – כמיתה שחימדת לאחיך. ר' סימאי אומר: הרי הוא אומר: "ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש את אלעזר בנו" – מלמד שהעמיד משה את אהרן על הסלע והיה מפשיטו בגדי כהונה עד שנמצא לבוש בגדי שכינה. אמר משה: אשרי אדם שראה לו כן בחייו, אפשר יהא לי כן גם אני! אמר לו המקום: גם אתה. וכן הוא אומר: "וירא כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום" (במדבר כ כט). אמר משה: אשרי אדם שבכו לו כל ישראל אפשר יהא לי כן גם אני. אמר לו המקום: גם אתה (ספרי זוטא, במדבר כז, יג).

בנאומו האחרון נכנס משה בנעליו של אהרון אחיו, איש השלום והחמלה, אוהב בריות ומקרבן אל התורה. משה מדבר אל עמו, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, ומזמין את בני ישראל לזכור את תלאותיהם אך גם את נצחונותיהם בדרכם במדבר, מכוון אותם לדבוק במשפט צדק ובשלום, לא לפעול מתוך פחד, אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת (דברים א, כא), ולהאמין ביכולתם להבין ולפעול במישור החולין: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה (דברים ל, יב).

בני ישראל מבכים את משה לאחר מותו, וזוכרים אותו לעד כמי שדיבר את התורה בלשון בני אדם: זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים (מלאכי ג, כב).

Feature Photo: James Tissot, Jethro and Moses (1896-1900)