בפרשת ואתחנן משה ממשיך את נאום הפרידה שלו מבני ישראל. תחילת הפרשה נוגעת בתחנוניו של משה להכנס אל הארץ המובטחת:

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר … אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן: וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה: עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה (דברים ג כג-כז).

משה מודע לכך שנגזר עליו שלא יעבור את הירדן, ויחד עם זאת אינו מאבד תקווה ומבקש על עצמו רחמים, מבקש כי ימתיקו את הגזרה שהוטלה עליו. רבי חנניה בן אידי מתאר תיאור נוגע ללב לפיו בשעה שמשה אומר לעם, כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן, הוא בוכה על עצמו, ובהמשך מתחנן בפני אלעזר הכהן הגדול, בנו של אהרון, שיהיה שליח עבורו, ויבקש עליו רחמים:

ר' חנניה בן אידי אומר: משה היה בוכה על עצמו ואומר: "כי אתם עוברים את הירדן" – אתם עוברים ואני איני עובר. אחרים אומרים: היה משה מוטה על רגליו של אלעזר ואמר לו: אלעזר בן אחי, בקש עלי רחמים כשם שבקשתי על אהרן אביך, שנאמר: "ובאהרן התאנף ה' להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח).

אפשר להבין את תחנוניו של משה כתחנונים של אדם המבקש על חייו, על עתידו. במסכת ברכות נאמר: "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י, עא). בהקשר זה, משה מתפלל על עצמו כאדם פרטי. אולם, כמנהיג, משה מחוייב לדור המדבר ואינו יכול לעזוב אותם למות בלעדיו במדבר:

"כי לא תעבור את הירדן הזה" (דברים ג כז) – אמר לו הקב"ה למשה: אם אתה נקבר כאן אצלם, בזכותך הם באים עמך. אמר ר' לוי: משל למה הדבר דומה? לאחד שנתפזרו מעותיו במקום אפילה. אמר: אם אומר אני: האירו לי שאקבץ מעותיי – אין ברייה משגחת עלי. מה עשה? נטל זהוב אחד והשליך בתוכם והתחיל צווח ואומר: בבקשה מכם, האירו לי, זהוב אחד היה לי ונפל ממני כאן. והאירו לו. מה עשה? משנטל את הזהוב אמר להם: בחייכם, המתינו לי שאלקט [גם] את המעות – וליקטן. בזכות הזהוב נתלקטו המעות. כך אמר לו הקב"ה למשה: אם נקבר אתה אצלם במדבר הן באים בזכותך ואתה בא בראשם שנאמר: "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם" (דברים רבה ב, ט).

משה שייך לדור המדבר. הוא אינו יכול לעזוב אותם ולהכנס לארץ המובטחת המיועדת לדור הבנים. דור המדבר הוא המעות שהתפזרו במקום אפילה. משה הוא הזהוב בזכותו נתלקטו המעות. משה המנהיג, שליקט את בני ישראל ממצרים והוליך אותם במדבר, אינו יכול לעזוב את בני דורו, להכנס לארץ כנען ולהותיר אותם למות במדבר.

וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם

בפסוק וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם משה חושף את שני הרצונות המנוגדים שנאבקים בתוכו. מצד אחד, משה מייחל  להכנס לארץ המובטחת. בהקשר זה משה חוזר לסירובו הראשוני להנהיג את העם, מבקש להפריד עצמו מתפקיד ההנהגה שגבה כל כך הרבה ממנו. מכאן, וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם, עברה במשמעות כעס. אלוהים כועס על חטאי העם ומעניש את משה, שכמנהיג העם נתפס אחראי למעשיו. בפרשנות זאת משה מפריד עצמו מהעם וכועס על העוול שנעשה לו.

מצד שני, משה, כמנהיג, לוקח על עצמו אחריות מלאה לעם ולצרכיו. כובד משא האחריות מתיש את משה, ולעיתים מביא אותו לכדי יאוש. כמו הורה שאינו יודע להפריד עצמו מילדיו, משה חושש שמא בלעדיו, יחטא העם שוב, ולא יהיה מי שיגן עליהם.

על משה נאמר: וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה, כלומר, למרות שנותיו הרבות, הזקנה לא נתנה בו את אותותיה. אולם, משה אינו נער תמים. הוא חווה וראה את הקשיים ואת החטאים במדבר, אין בו אשליה שהכל יהיה בסדר. הוא מודע עד כאב לסכנות האורבות לעם בארץ כנען. לא במקרה נאומו רצוף אזהרות מפני עבודת אלילים. משה, המנהיג שביקש רחמים על העם לאחר מעשה העגל, חטאו של דור המדבר, אך איבד עשתונותיו במעשה בעל פעור, חטאו של דור הבנים, מבקש להמשיך לשמור על עמו גם מעבר לנהר הירדן במהלך החיים בארץ המובטחת. בהקשר זה נאמר במסכת ברכות "אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה."

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה – יהיו כל צרכיהם לפניך. איכא דאמרי, אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: אפילו בשעה שהם עוברים על דברי תורה – יהיו כל צרכיהם לפניך (ברכות כט, עב).

כלומר, גם כאשר נמלא ה' כעס, עדיין יהיו כל צרכי העם לפניו. בפרשנות זאת, משה מוזמן לוותר ולשחרר, להניח לעם לנהל את ענייניו באופן עצמאי, לקבל את עובדת היותו בן אנוש.

אפשר לתאר את משה על פסגת הר נבו כאדם המתאבל על מותו הקרב, כאדם הרואה את הדבר אליו הוא מייחל ויודע שלא יממש את כמיהתו. אפשר לראות את משה על פסגת הר נבו כמנהיג היודע שעשה את הטוב ביותר שיכול היה לעשות, כאדם המתבונן לאחור לא בכעס או בחרטה, אלא מתוך קבלה.

עַל רֹאשׁ הַרְאֵל בִּזְרֹעוֹת פְתוּחוֹת

בשיר עַל רֹאשׁ הַרְאֵל חיים נחמן ביאליק רואה את משה כמי שמסמל את נצחיותו של העם היהודי. במקרא ובספרות החכמה נעשה מאמץ למנוע את הפיכתו של משה לגיבור מיתולוגי או למושא לפולחן אישיות. אולם, במסכת סוטה נאמר, "לא מת משה אלא עומד ומשרת למעלה," (סוטה יג ע"ב). כלומר, משה לא נאסף אל אבותיו, אלא עלה למרום מבלי למות.

ביאליק מתאר את משה עומד על הר נבו כמנצח. משה אינו מתאבל על העבר או מייחל אל עתיד לא מושג. הוא אינו חושש או דואג לעתיד העם, אלא רואה את העם היהודי כעם הנצח, כמי שניצח שְׁנֵי עֲנָקִים גְּבוֹהֵי קוֹמָה, עשיו וישמעאל, הנצרות והאיסלם, שתי אמונות שנפרדו מעל היהדות, שנאבקו בה אך לא יכלו לה.

ביאליק מתארך את השיר לז' אדר, יום הולדתו ויום מותו של משה, שנת תרנ"ג (1892-1893). השיר נכתב בתקופה בה ביאליק הצעיר מתחיל למצוא את קולו כמשורר. היהודים נרדפים באמפריה הרוסית הנתונה במאבקים פוליטיים. חייו של ביאליק מלאי תהפוכות ודרכו עדיין אינה ברורה לו. דמותו של משה העומד עַל רֹאשׁ הַרְאֵל בִּזְרֹעוֹת פְתוּחוֹת נותנת למשורר תקווה לתחיה לאומית ואישית.

עַל רֹאשׁ הַרְאֵל | חיים נחמן ביאליק

עַל רֹאשׁ הַרְאֵל, בִּזְרֹעוֹת דַּלּוּ רוֹם וּפְתוּחוֹת,
מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי יָמִים עֹמֵד דֹּם אִישׁ שָׂב.
בִּשְׂמֹאלוֹ מַטֵּה עֹז וִימִינוֹ תֹּאחֵז לוּחוֹת,
מִפָּנָיו נֹגַהּ הוֹד, לוֹ חֲגוֹר – בָּמֳתֵי עָב.

וּלְרַגְלָיו תֻּכּוּ שְׁנֵי עֲנָקִים גְּבוֹהֵי קוֹמָה,
יִלָּחֲמוּ בוֹ בָּעֹז, אֵלָיו יַעַרְכוּ קְרָב;
בַּקַּרְדֹּם וּבַחֲנִית עֲלוֹת יַעְפִּילוּ רוֹמָה
וּגְזֹל מִזְּרוֹעוֹ אֶת־לוּחוֹתָיו – אַךְ לַשָּׁוְא!

כִּשְׁנֵי עַפְעַפֵּי שַׁחַר עֵינָיו תִּבָּקַעְנָה,
וּבְעַנְוַת צֶדֶק מִגָּבֹהַּ יַבִּיט בָּם –
וּבִרְכֵּי שְׁנֵי עֲנָקִים שַׁחוֹת, אַף תִּכְרַעְנָה –
מֵרוֹמְמוּתוֹ הָס! כָּמֹהוּ עוֹד לֹא קָם!

ז' אדר, תרנ"ג

Feature Photo: James Tissot, Moses Sees the Promised Land from Afar (1896-1902).