בראש השנה אנו מתבוננים לאחור, נפרדים מהשנה החולפת. אנחנו חושבים על הדברים שעשינו, על מה שהשגנו, על אנשים שהכרנו. אנחנו נזכרים במה שאבד לנו, מה שחלף ולא ישוב עוד. בראש השנה אנחנו מתבוננים אל העתיד, אל השנה הבאה, ומאחלים שתהיה טובה, מתכננים מה נעשה, חושבים על מה שנרצה להשיג, על מקומות אליהם נרצה להגיע.

האל יאנוס במיתולוגיה הרומאית, הוא אל בעל פנים כפולות המביטות קדימה ובו זמנית מביטות לאחור. זהו ייצוג סמלי לנקודת הזמן בה אנו עוצרים ומתבוננים לאחור, אל העבר, ובוא זמנית מתבוננים קדימה אל העתיד. ההתבוננות אל העבר היא התבוננות של כמיהה, של השלמה, בה אנו מכירים במה שחמק מידינו וחלף. לעיתים מהולה ההתבוננות לאחור בצער על מה שהחמצנו, לעיתים יש בה שמחה והקלה על כאב וסבל שחווינו, שחלפו ועברו. ההתבוננות אל העתיד היא התבוננות של תקווה, של התרגשות ושל שמחה על הזדמנויות המחכות לנו, על מה שנגשים בעתיד. לעיתים נמהלת ההתבוננות קדימה בפחד. אנו מתבוננים אל הזמן שעתיד להגיע, ועולות בנו  חששות שמא העתיד לא יהיה שונה מהעבר, שמא לא נצליח להגשים את מה שאנו מקווים לו.

בערב ראש השנה אנו מתכנסים ומברכים על מגוון מאכלים. על פי חז"ל "סימנא מילתא היא," כלומר, יש משמעות לסימנים ולסמלים. הסעודה הראשונה של השנה החדשה המתקיימת בערב ראש השנה, מלאה במאכלים המסמלים את משאלות ליבנו לשנה טובה. על פי המסורת, ראש השנה הוא יום בריאת האדם, ולכן זהו יום של התבוננות אישית פנימה, יום בו אנו מקבלים את מי שהיינו בשנה שחלפה, ומתחייבים למה שאנו מסוגלים להפוך בשנה הבאה.

ומה בנוגע לרגע ההווה?

העבר חלף ולא נוכל להשיבו. העתיד עדיין לא כאן והוא בבחינת פוטנציאל שאין לדעת לאן יוביל. ההווה הוא הזמן האמיתי בו אנחנו מתקיימים, מרגע לרגע. מה מקומה של תשומת לב לרגע ההווה בראש השנה?

על פי המסורת הזמן שבין ראש השנה ליום כיפור הוא הזמן בו האל יושב על כס המשפט ושופט כל אדם, מי לחיים ומי למוות. בימים שבין ראש השנה ליום כיפור נזהרים אנשים במעשיהם, על מנת להמתיק את דינם. בפיוטים ובתפילות ראש השנה זמן הביניים שבין שני המועדים הוא הזמן בו שערי רצון נפתחים, ואנו מזכירים את זכות אבות על מנת שנהיה נדונים לחסד ולא לדין: עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ / יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ / אָנָּא זְכוֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ (מתוך הפיוט עת שערי רצון מאת יהודה אבן עבאס).

בתפילות ראש השנה אנחנו מזכירים גם את האמהות: חנה המתפללת בבית המקדש בשילה, שרה המתבשרת שאלוהים יפקוד אותה ויתן לה בן, אם סיסרא הממתינה לבנה והגר המגורשת עם בנה למדבר ומוצאת בו חיים חדשים. סיפורן של האמהות מעלה דמות שונה של האל, לא אל שופט ומוכיח, אלא אל מלא רחמים וקשוב לכאב ולכמיהה האנושית.

העבר חלף עבר לו והעתיד עדיין לא הגיע. ההווה הוא הזמן בו אנו מתקיימים, מרגע לרגע, ממעשה למעשה:

בילדותי אמרו לנו בבית הספר שצריך להתנהג יפה במיוחד בעשרת ימי תשובה, בין ראש השנה ליום כיפור. בבית אבא אמר לי שזה נכון, אבל צריך להתנהג לא פחות יפה בין יום כיפור לראש השנה (פרופ' נחמה לייבוביץ').

חז"ל לומדים מסיפורם של הגר וישמעאל שאלוהים שומע את קול האדם "באשר הוא שם," כלומר, במקום בו אנו מצויים ברגע ההווה. לאחר הגירוש, הגר ובנה ישמעאל נמצאים במדבר, חוששים ומפחדים לעתידם. נאמר: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ: מַה לָּךְ הָגָר? אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם." על פי המדרש, המלאכים מתקוממים על כך שאלוהים עוזר לישמעאל, משום שבני בניו עתידים לרדוף את ישראל. האל עונה שדינו של אדם ניתן לפי מעשיו באותה השעה, ואין דנים אדם על חטאיו בעתיד:   

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מי שעתידין בניו להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר?!  אמר להם: השעה צדיק הוא או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם: "באשר הוא שם" –  איני דן את העולם אלא בשעתו (פירוש רש"י על מסכת ראש השנה טז, ב).

ביחד עם ההתבוננות אל העבר, ועם התקוות לעתיד, הרשו לעצמכם להיות נוכחים ברגע ההווה. לטעום את המאכלים הטובים, מתוך כוונות טובות, לשים לב בכל רגע ורגע למי שאתם ולמה שאתם עושים.

מי יתן ותהיה שנה זו שנה של ברכה ותשומת לב מיטיבה

שנה טובה!

Feature Photo: Cyclamen libanoticum, Flora and Sylva vol.1 (1903)

פליני האב כתב על הרקפת: "ראוי שצמח זה יהיה בכל בית, משום שהאמונה העממית טוענת שהצמח הינו קמע מגן: בית בו גדלה רקפת יהיה מוגן מסבל וצער." עוד על רקפות אפשר לקרוא ברשימה "רקפות לראש השנה."