לצאת אל המדבר ולא לפחד: סיפורה של הגר

בפרשת לך לך ופרשת וירא אנו קוראים את סיפורה של הגר. מנקודת מבט של יחסי כוחות ותחרות סיפורן של הגר ושרה הוא סיפור של קנאה ופחד. מנקודת מבט של חמלה סיפורן הוא סיפור של סליחה ושיחרור.

פעמיים יוצאת הגר אל המדבר. בפעם הראשונה, היא בורחת, בפעם השניה, היא מגורשת. בשתי הפעמים היציאה אל המדבר היא כורח ולא בחירה. המדבר מסמל מקום של גלות, בדידות ופחד. המדבר יכול לסמל גם מקום של למידה, התבוננות ועוצמה רוחנית. ההתבוננות שכופה השהות במדבר על הגר, תרגול חמלה והעוצמה הרוחנית המגולמת בדמות המלאך שנגלה לה, עוזרות להגר למצוא את דרכה ולבנות את חייה מחדש במדבר.

בפעם הראשונה בורחת הגר מפני העינוי והסבל שמטילה עליה שרה. במובן מסויים היא בורחת מפני עצמה, מפני גורלה. הגר יודעת לשרוד במדבר, היא יודעת למצוא מים. המלאך פוגש אותה עַל-עֵין הַמַּיִם. אלא שהגר, הנמלטת מפני הקושי והכאב, אינה יודעת מי היא ולאן היא בורחת. המלאך שואל אותה אֵי-מִזֶּה בָאת–וְאָנָה תֵלֵכִי. הוא פונה אליה כהָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי. כל עוד הגר אינה יודעת מי היא ולאן היא הולכת, כמוה כאדם משועבד, כשפחה, ואין היא משוחררת באמת. יכולתה למצוא מים מעידה על עוצמה אדירה ויכולת הישרדות מרשימה. אלא שהמעין לצידו יושבת הגר הוא מקום של בלבול ואובדן דרך. המלאך מורה לה, שׁוּבִי אֶל-גְּבִרְתֵּךְ, וְהִתְעַנִּי, תַּחַת יָדֶיהָ. אין זו אטימות לסבלה של הגר, אלא הזמנה לגלות את עצמה באמצעות ידיעת הסבל ותירגול חמלה.

שרש המילה חמלה הוא ח.מ.ל, לשאת. המלאך שולח את הגר לשאת את סבלה. לא לברוח, לא להאבק, אלא לדעת את הסבל לעומקו ולהיות נכונה לשאת אותו. יותר מזה, הוא מזמין אותה לראות לא רק את סבלה-שלה, אלא גם את סבלה של שרה: את סבלה המר של האשה העקרה שמניע אותה למרר את חיי שפחתה. בכל מובן חברתי וכלכלי הגר אינה שווה לשרה. אולם, שתיהן חולקות את הכמיהה האנושית להמשכיות ולביטחון, כמיהה שעבור נשות התקופה התגלמה בבן זכר. במובן זה הגר ההרה יכולה לגלות רוחב לב כלפי גבירתה.

הגר נותנת שם למלאך: וַתִּקְרָא שֵׁם-יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ, אַתָּה אֵל רֳאִי. יותר מכך, היא מתחייבת להמשיך ולראות:  כִּי אָמְרָה, הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי–אַחֲרֵי רֹאִי. כולנו רוצים מישהו שיראה אותנו, לא מתוך מידת הדין אלא מתוך מידת הרחמים. המלאך רואה את הגר ויודע את סבלה. בו זמנית הוא מציב מולה את האתגר שבראיית עצמה ובראיית זולתה מתוך מידת הרחמים. הגר ההרה, הגר שהיא רחם, חוזרת אל בית שרה ואברהם, אל הבית שאיננו ביתה, כשהיא מוכנה לשאת בסבל ולהיות רחמים.

בפעם השניה מגורשת הגר אל המדבר. למרות הנסיבות הקשות של הגירוש, ניתן לראות בו שיחרור בפועל. כשפחת-מלוג הגר היא רכושה של שרה, ולכן מבחינה חוקית שרה יכלה למכור את הגר במקום לגרשה. במובן מסויים הגירוש הינו מעשה החמלה של שרה. למרות שהיא רואה בהגר, ועכשיו גם בישמעאל בנה, איום, היא אינה נוקמת בהגר בשם פחדיה, אלא זוכרת לה את חסד חזרתה מהמדבר. היא משחררת את הגר, ובכך מוקירה לה תודה על כך שנשאה איתה בצער עקרותה והמתינה עד שקיבלה את יצחק. הגירוש אל המדבר משחרר את הגר ומאפשר לה לבנות את ביתה במדבר.

אלא שהגר מפחדת מפני הבלתי נודע. היא יוצאת עם חמת מים ופת לחם. כשאוזלים המים היא מאבדת את עשתונותיה ומתמסרת לייאוש. הגר מתיישבת במרחק מה מישמעאל ופורצת בבכי. רק כאשר היא מגיעה אל המקום האפל של הנפש נגלה לפניה המלאך ואומר לה אַל תִּירְאִי. הפעם מזמין אותה המלאך להתבונן בפחד.

הגר בוכה בכי של ייאוש, בכי של כאב, בכי של אפיסת כוחות. הפחד גורם לה לראות עתיד מלא אסונות, ולהיות עיוורת להווה. בכך היא מאבדת את המרחב הנפשי שמאפשר למצוא מים וחיים. התעוררות אינה מעשה סופי ומוחלט. חמלה אינה אירוע חד פעמי אלא תרגול לחיים. הגר שידעה לתרגל חמלה כלפי שרה, אינה מחוסנת מהפחד, וצריכה לשוב ולראות, להמשיך וליצור את דרכה, להכיר מחדש בזהותה. בדבריו המלאך מעיר את הגר אל ההווה: מַה לָּךְ הָגָר; אַל תִּירְאִי… קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ.

השאלה הפשוטה מַה לָּךְ? וההזמנה לא לפחד, אַל תִּירְאִי, מחזירים את הגר מהפחד מפני העתיד אל העשיה שבזמן הווה. כשהיא לוקחת את ידי בנה בידה, היא מתבוננת בצרכי הזמן והמקום בו היא נמצאת, ובאותו הרגע נפקחות עיניה לראות מים וחיים: וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת מַיִם, וַתַּשְׁקְ אֶת-הַנָּעַר.

מרגע זה הגר הופכת לסמכות בחיי בנה. הגר היא אחת הנשים הבודדות הפוגשת את שליח האלוהים, לא פעם אחת אלא פעמיים. הגר היא זו המקבלת את ההוראה לגבי שמו של ישמעאל, והיא הנותנת שם למלאך האלוהים. היא האישה היחידה המקבלת הבטחה לצאצאים רבים. היא, ולא אברהם, מחנכת את ישמעאל ורואה אותו הופך לעצמאי. היא, ולא אביו, בוחרת עבורו כלה מבנות עמה. והמדבר הופך להיות ביתה, המקום בו היא שרויה באחדות עם עצמה ועם זולתה.

Feature Photo: Pixabay