בפרשת נח אנו קוראים על המבול, סיפור החורבן והבריאה מחדש של האנושות. נח האיש מוצג כצדיק. אשת נח מוזמנת גם היא לתיבה, ושמה מוזכר חמש פעמים בסיפור המבול:

וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתָּךְ; וּבָאתָ, אֶל-הַתֵּבָה–אַתָּה, וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ… וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ–אֶל-הַתֵּבָה:  מִפְּנֵי, מֵי הַמַּבּוּל… בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ, וְשֵׁם-וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי-נֹחַ; וְאֵשֶׁת נֹחַ, וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי-בָנָיו אִתָּם–אֶל-הַתֵּבָה… צֵא, מִן-הַתֵּבָה–אַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ…  וַיֵּצֵא-נֹחַ; וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו, אִתּוֹ.

בסיפור המבול אשת נח נותרת ללא שם, אולם בפירושים לסיפור המבול אשת נח היא נעמה, בתם של למך וצילה. מדרש בראשית רבה מפרש את שמה: "אמר רבי אבא בר כהנא: נעמה אשתו של נח הייתה, למה היו קורין אותה נעמה? שהיו מעשיה נעימים." (בראשית רבה, פרשה כ"ג, פסקה ג'). מכאן שהיתה ראויה להנצל מהמבול בשל מעשיה הטובים. כשם שנוח ניצל משום שהיה איש צדיק, כך אשתו נצלת משום שמעשיה נעימים.

נח הוא מצאצאי שת, בנם השלישי של אדם וחווה. נעמה היא מצאצאי קין. בספרו "העמק דבר," כותב הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין): "ונמצא מחלק טוב שבקין הושתת העולם מצד האשה. וזכה להתחבר בקיום העולם עם זרע שת, אשר הוא וזרעו תכלית הבריאה."

על פי מדרש תנחומא, במהלך השהות בתיבה נח מתרוצץ ועובד ללא לאות על מנת לדאוג לצרכי כל החיות:

י"ב חדש שהיה נח בתיבה לא ראה שינה לא ביום ולא בלילה, שהיה עוסק וזן הבריות שעמו… כל אחד ואחד מכל מין ומין האכיל מה שלמד. הגמל תבן, והחמור שעורים, וכן כולם מה שלמד היה אוכל, הוי ולוקח נפשות חכם. יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחד ביום, ויש בשתים, ויש בשלוש, ויש בשליש הלילה, ויש באמצעו, ויש בקרות הגבר.


ומה עשתה נעמה, אשת נח? המשוררת ברברה הולנדר רואה את אשת נח כמי שמשמרת את השפה, כדרך לשמור על שפיותה:

בְּבֵיבַר הַחַיּוֹת הַגָּדוֹל שִׁנַּנְתִּי שֵׁמוֹת עַל בּוּרְיָם.
כָּךְ שָׁמַרְתִּי שְׁפִיּוּת דַּעְתִּי בַּיָּמִים הַקּוֹדְרִים שֶׁל הַיָּם.
זִהִיתִי בְּשֵׁם לְפִי טֹפֶר, פַּרְסָה אוֹ פַּרְוָה
אֶת כֹּל הַבְּרוּאִים שֶׁחָסוּ תַחַת צֵל קוֹרַת גַּג הַתֵּבָה.

נֹחַ אִישִׁי לֹא קִבֵּל שׁוּם שֵׁמוֹת מֵאָדָם.
רַק חִשְׁבֵּן שְׁנַיִם-שְׁנַיִם, עַד שֶׁבָּאָה הָעֵת לִסְעוּדָה.
אָז פָּתַר אֶת הַסְּבָךְ בְּפַשִׁטוּת וּבְמֶתֶק שְׂפָתַיםִ קָרָא:
“אִשָׁה! תְּסַדְרִי אֶת כָּל מַשְׁמָם שֶׁפֹּה בְּשׁוּרָה!”

אֲנִי הָיִיתִי מַשְׂכִּילָה וְהוּא – אִישׁ דַּי מַשְׁמִים.
עַל מַה יָכֹלְנוּ לְשׂוֹחֵח? רַק עַל הַגְּשָׁמִים.
הָאִם זֶה יִגָּמֵר? יַגִּיעַ יוֹם יָפֶה?
וִּמי  מִן הָעוֹפותֹ נִשְׁלַח בְּתוֹר צוֹפֶה?
אֲנִי הִצַעְתִי עֶפְרוֹנִי, אַךְ הוּא, אִישׁ מַעֲשֶׂה,
שָׁלַח יוֹנָה מְבֻיָּתָה מֵרֹאשׁ הַמַּחֲסֶה.

לֹא הִתְיָחַסְתִּי כְּלָל לַעֲלִיַּת הַגַּג הַחֲשׁוּכָה.
עָמַדְתִי עַל הַסִּפּוּן כְּשֶׁהַקֶּשֶׁת נִמְתְחָה.
“תִּרְאֶה! הָאֵל טָוָה אוֹת לְטוֹבָה שֶׁמַרְהִיבָה עַל הַתֵּבָה!”
אַךְ הוּא הֵעִיז בַּעֲדָרִים לָצֵאת לַחֳרָבָה.

הַכֹּל חִפְּשׁוּ פִּנּוֹת לְהַעֲמִיד וְלָדוֹת.
נוֹסְפוּ פִּיּוֹת לְהַאֲכִיל  וְעוֹד וְעוֹד טְרָדוֹת.
לְמִי אִכְפַּת הָיָה, כְּשֶׁהַצָּרָה חָלְפָה,
שֶׁרַק אֲנִי שָׁמַרְתִּי שָׁם עַל טֹהַר הַשָׂפָה?

~ברברה הולנדר, אשת נח. תרגמה: נורית יובל

Feature photo: George Desipris