שני סיפורי בריאה מופיעים בספר בראשית. בסיפור הראשון, שמופיע בבראשית פרק א', העולם נברא בשישה ימים, כשהאדם והאישה נבראים ביום השישי, לאחר שנבראו השמים והארץ, המאורות, הצמחים והחיות:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.  וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.

הגבר והאישה נבראים שווים, בצלם אלוהים: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם, והמילה "אדם" מתייחסת לשניהם באופן שווה, ובהשאלה לכלל המין האנושי. תפקידו של האדם בעולם הוא להתרבות ולכבוש את הארץ. האדם מוצג כמי שעולם הטבע נועד לשרתו: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ.

סיפור הבריאה השני, שמופיע בבראשית פרק ב', שונה מאוד מסיפור הבריאה הראשון. בריאת האדם היא בריאה אנטימית, אלוהים יוצר את האדם מחומר ונופח בו נשמת חיים: וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

על פי סיפור זה, האדם נוצר על מנת לעבוד את האדמה: וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה. אלוהים מניח את האדם בגן העדן ומצווהו לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. בשונה מאדם הראשון שהוא בעליו של העולם, אדם השני הוא משרתו של הטבע.

אדם השני נוצר לבדו, ועל מנת להפיג את בדידותו נוצרים בעלי החיים, ובהמשך נוצרת חווה: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ. חווה, בת זוגו של אדם, נוצרת מצלעו. כלומר, אדם צריך להקריב משהו מעצמו על מנת למצוא לו עזר כנגד, והבדידות טבועה בו.

אווזי הבר חוזרים הביתה

במשך שנות דור יחס האדם אל הטבע היה יחס של אדון רודן, אל עולם משאבים פאסיבי הנועד לשימושו. בדור האחרון נוכחנו לדעת עד כמה הרסנית גישה זו של אדנות, ובאיזו מידה האדם פוגע והורס את העולם בו הוא חי. הגישה של "לעבדה ולשמרה" המופיעה בפרק ב' של סיפור בראשית היא גישה ענווה ואחראית יותר הרואה את האדם כחלק ממכלול הטבע, כמי שמופקד על השמירה ועל הקיום של עולמו.

אל מול בדידותו הקיומית של אדם בסיפור הבריאה השני, בשיר "אווזי הבר," מתארת המשוררת מרי אוליבר את האדם כמי שיכול להיות שותף במשפחת הטבע. הויתור על עמדת הריבונות, מזמין את האדם להיות שותף שווה "במשפחת הדברים," למצוא את מקומו בטבע, להוות חלק מהבריאה.

בֵּינְתַיִם אַוְזֵי הַבָּר, גָּבוֹהָ בָּאֲוִיר הַכָּחֹל הַנָּקִי
חוֹזְרִים שׁוּב הַבַּיְתָה.
מִי שֶׁלֹּא תִּהְיִי, לֹא חָשׁוּב כַּמָּה בּוֹדֵדָה
הָעוֹלָם מַצִּיעַ עַצְמוֹ לְדִמְיוֹנֵךְ,
קוֹרֵא לָךְ כְּמוֹ אַוְזֵי הַבָּר, צוֹרְמָנִי וְנִלְהָב –
מוֹדִיעַ עַל מְקוֹמֵךְ שׁוּב וָשוּב,
בְּמִשְפַּחַת הַדְּבָרִים. 
~ מרי אוליבר, אווזי הבר. תרגמה: דורית וייסמן

Feature photo: Winslow Homer, Wild Geese in Flight (1897)