על חג סוכות נאמר:
חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ, שִׁבְעַת יָמִים: בְּאָסְפְּךָ–מִגָּרְנְךָ, וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ… שִׁבְעַת יָמִים, תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ… כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ, אַךְ שָׂמֵחַ (דברים טז, יג-טו).
בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת (ויקרא, כג, מב).
מת אב ומת אלול
מת אב ומת אלול הוא שיר יין מאת ר' שמואל הנגיד (רבי שמואל בר יוסף הלוי הנגיד, 993-1056). השיר משלב דימויים של מוות, חילוף העונות ועצבות הסתיו, עם שמחת החיים ומשתה יין.
מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם, גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם,
בָאוּ יְמֵי הַקר, וְהַתִירוֹשׁ אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם.
לָכֵן, יְדִידִי, סב אֱלֵי רֵעִים כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!
אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְהַגְשִימָם, וּשְמַע שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם.
וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.
קוּמָה, שְתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְתֵה בַכַד, וּבַלַיִל וְגַם יומָם!
עונת האסיף בארץ ישראל החלה בדגן אך לקראת חג סוכות התמקד האסיף בפירות ובעיקר ביין: "בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ." בשיר מתאר המשורר את היין החדש שזה עתה קיבל את צבעו האדום וסיים לתסוס והוא מוכן לשתיה: "וְהַתִירוֹשׁ אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם."
אל מול עצבות הסתיו ומות הקיץ מציב המשורר את משתה החברים ושמחת היין. אפשר לפרש את "כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם" כמסיבת הוללים משוללת רסן. ביחד עם הפירוש של שמחה שגולשת על גדותיה אל מחוזות השיכרות, אפשר להציע פירוש נוסף.
על אשת חיל נאמר "זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ מִפְּרִי כַפֶּיהָ נטע [נָטְעָה] כָּרֶם" (משלי, לא טז). "זממה" במשמעות תכננה תוכניות, עבדה בחריצות ומפרי עבודתה נטעה כרם. המלבי"ם (רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר, 1809-1879) מפרש:
גם תזרע זרעים… על חלקת הנפש… זרע העיון נמשל לכרם, כי העיון מתעצם בנפש עצמה, ולכן נמשלו המושכלות שיטע בנפשו כגפנים בכרם שהם עצמם עומדים לעד… ובעולם הגמול תוציא מהם יין
הבל הבלים הכל הבל
הסוכה נבנית לזכר המבנים הארעיים שבנו בני ישראל במדבר. עשיר ועני יושבים במבנה זמני החשוף לרקיע. בהקשר זה גם גופנו-אנו הוא משכן זמני. ההפטרה לסוכות, מתוך ספר קהלת, מזכירה כי כל חיינו בעולם הזה משולים לסוכת ארעי, לצל עובר ולעלה, שהיום הוא פורח ומחר הוא נובל.
"דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד, מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם. הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל," פסוקי הפתיחה של ספר קהלת מציבים את כל הדברים המוחשיים המרכיבים את חיינו (מעמד חברתי, ייחוס משפחתי, שיוך לארץ ולמקום, רכוש), אל מול אפסותם (הבל הבלים). אין הכוונה לכך שדבר אינו נחשב, ושאין חשיבות לכל מעשינו, אלא שדווקא מתוך קיומם של הדברים עולה הבחנה מחודדת וצלולה של ריקותם, השתנותם, היותם בני חלוף.
חג סוכות מגלם בתוכו את השפע של תקופת האסיף, השמחה על ההישג ועל סיום העבודה הקשה, ההודיה על שנה שחלפה לטובה, וההנאה הגלומה בשתיית יין, פרי עבודת האדם. ויחד עם זאת, הסוכה הארעית מזכירה לנו שהחיים הם בני חלוף, "הבל הבלים," וכולנו מהווים חלק ממעגל חיים אין סופי שיש בו לידה, חיים, מוות, ולידה מחדש.
הציור "טבע דומם עם דיוקן עצמי" משתמש במוסכמות ציורי הואניטאס, ומוסיף להם דיוקן עצמי של הצייר, פיטר קלאס. קלאס מציג עצמים סמליים שמטרתם להזכיר לצופה את ארעיות חיי האדם, את חלוף הזמן ואת היותו של האדם זמני ובר חלוף: כוס הפוכה וכינור שמיתריו פקעו, סמל להנאות החיים החולפות, גולגולת, סמל לוודאות המוות, שעון, סמל לחלוף הזמן. לכל אלו, מוסיף קלאס, בועת זכוכית בתוכה משתקפת דמותו. הבועה מתכתבת עם בועות סבון שבריריות כמו החיים עצמם, אך גם משקפת את דמות האמן ואת יכולת הביטוי של האמנות. בכך, מכיר קלאס בארעיות חיי אנוש, אך גם מתעלה מעל אכזריות הזמן בכוחה של האמנות. הציור מזמין את הצופה למודעות ולתובנה: "שיטע בנפשו כגפנים בכרם שהם עצמם עומדים לעד."
Feature Photo: Still Life with Skull by Paul Cezanne (1898)
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 