יגאל גאולה שלמה: על הסרט ימים נוראים

הסרט "ימים נוראים" מתאר את האירועים שקדמו לרצח רבין מנקודת מבטו של הרוצח, יגאל עמיר. הסרט אינו קל לצפיה, בעיקר משום שהוא משלב במיומנות בין קטעי ארכיון לבין קטעי משחק, באופן שמביא את הצופים לחוות מחדש את האירועים.

"בחרנו את נקודת המבט של הרוצח כדי להבין מה הוביל אותו לרצח," אמר הבמאי ירון זילברמן בראיון לערוץ 11. אין להכחיש שנקודת המבט של הרוצח היא נקודת מבט מרתקת, אך, עבור הקהל הישראלי, קשה לומר שהסרט מחדש דבר מה בנוגע לתקופה הסוערת שקדמה לרצח.

הסרט מחזק את הנרטיב הדומיננטי לפיו השיח הימני המתלהם וההסתה הפוליטית שנלוותה אליו, היא שהובילה לרצח רבין ובהשאלה ל"רצח" תהליך השלום. בהקשר זה הסרט מציג תיעוד מדוקדק של כרוניקה של מוות ידוע מראש, ולא דיוקן פסיכולוגי מורכב של אדם והאקלים המשפחתי, חברתי ותרבותי בו הוא צומח. "ימים נוראים" לא מתמודד עם השאלות העמוקות, עימן מתמודדת החברה הישראלית גם כיום: שאלות של זהות דתית מול זהות לאומית, שאלות בנוגע למקומה של תפיסה משיחית במדינה השואפת להיות "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון."

אמת אחת ולא שתיים

אורי צבי גרינברג ראה עצמו כנביא ומוכיח בשער. דיעותיו הפוליטיות היו ימניות קיצוניות, ובשיריו הביע דיעות לאומניות מיליטנטיות שדחו כל פשרה:

רַבּוֹתֵיכֶם לִמְּדוּ: יֵש אֱמֶת אַחַת לָאֻמּוֹת:
דָּם תַּחַת דָּם – וְלֹא הִיא אֱמֶת-יְהוּדִים.
וְאָנֹכִי אוֹמֵר: אֱמֶת אַחַת וְלֹא שְתַּיִם.
כְּשֶמֶש אַחַת וּכְשֵם שֶאֵין שְתֵּי יְרוּשָלַיִם.
כְּתוּבָה בְּתוֹרַת הַכִּבּוּש שֶל מֹשֶה וִיהוֹשֻעַ
וְעַד לְאַחֲרוֹן מְלָכַי וּלְבִיאַי הַפָּצוּעַ,
אֱמֶת, שֶשִּנֵּי גָלֻיּוֹת וּבוֹגְדִים אֲכָלוּהָ.
~אורי צבי גרינברג, ספר הקטרוג והאמונה (1937)

קשה שלא לחשוב על "אמת אחת ולא שתים" כשעוקבים אחרי תודעתו המתפתחת של יגאל עמיר. תחילה הוא מחפש שותפים לדרך, אנשים שיצטרפו למליציה היהודית שהוא רוצה להקים. בהמשך, כששבתות החיזוק אותן הוא מארגן הופכות למיזם שידוכים בין פנויים פנויות מקרב הצעירים הדתיים, יגאל מבין שעליו לעשות מעשה לבדו.

סיפור משמעות שמו והאופן בו קיבל את שמו מהווה נבואה לעתיד לבוא. שמו של יגאל נקבע בשעת ברית המילה כאשר קרוב משפחה קרא: "יגאל! יגאל גאולה שלמה." השם, המשלב את שמות אימו (גאולה) ואביו (שלמה) לכדי הצהרה של אמונה משיחית בגאולה, כמו מוביל לכך שיגאל גדל בבית בו מאמינים שיגדל לעשות גדולות ונצורות. כאשר הוא מתמודד עם דחיה אומרת לו אימו (אותה משחקת בכישרון גדול השחקנית ענת רבינצקי): "תרים את הסנטר למעלה. תהיה גאה. אתה נועדת לגדולות." כמעט בהמשך ישיר לכך, כאשר הוא מגיש מועמדות לצאת לשליחות מטעם הסוכנות, אך נדחה על ידי קבוצת המועמדים החילוניים העוברים איתו מבחן קבוצתי, הוא אומר להם: "אתם פוסלים אותי? אני פוסל אתכם!" כי מי שמיועד לגדולות חי לפי קנה מידה שונה, ומקשיב לקולות אחרים מהאדם המצוי.

אף אמא לא רוצה שהבן שלה יהיה מתאבד

בראיון משנת 2015 עם גיל ריבה, מציגה עצמה גאולה עמיר כ"אישה חזקה, פמיניסטית." אבל כשהיא מדברת על בנה היא אומרת שהיא "כמו מריונטה… הילד שלי אינו בידי." הרצח הפקיע את יגאל מחזקת הוריו ומשפחתו וחקק אותו לדיראון עולם בהיסטוריה של מדינת ישראל, כמי שרצח ראש ממשלה מכהן, כמי שמרד במלכות.

אחת הסצנות הנוגעות ללב בסרט היא הסצנה בה שלמה עמיר מוזמן לשיר את הפיוט "עת שערי רצון," של המשורר הספרדי יהודה בן שמואל אבן עבאס, בבית הכנסת בזמן הימים הנוראים, וקולו נשבר כשהוא שר:

שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה;
הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה;
הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה;
אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה;
צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ;
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

המצלמה עוברת מיגאל המתכסה בטלית לצד אחיו חגי, אל אימו העומדת מאחורי סבכה בעזרת נשים ונראית כמי שמצויה בבית סוהר, מאחורי סורגים, חסרת אונים מול בנה, שדומה שדבר לא יניע אותו מלהקריב עצמו על מזבח רעיון אידיאולוגי קיצוני. באותו ראיון משנת 2015 לא מביעה גאולה עמיר חרטה או צער על ההחלטה של בנה בטענה ש"הכל בידי שמים," אך אומרת: "אף אמא לא רוצה שהבן שלה יהיה מתאבד."

אצל יהודי צפון אפריקה נהוג היה לשיר את הפיוט בזמן לידה, במיוחד כאשר התקשתה האישה ללדת, כי זמן הלידה כמוהו כמו עקדת יצחק, זמן בו מפרפרת האם בין החיים והמוות. עבור יגאל עמיר, בסרט, זמן התפילה הוא זמן "הרת גורל" רגע לפני ההחלטה הגורלית לצאת ולעשות מעשה, ההחלטה שלנצח תקבע אותו כרוצח, ותנדה אותו מהחברה.

בראיה חתרנית אפשר לראות ברגע הקולנועי הזה כרגע בו הצופה מתבקש לקבל שתי נקודות מבט מנוגדות: האחת, נקודת המבט המקובלת בנרטיב הדומיננטי, הרואה ביצחק רבין כקורבן, כמי שנעקד על מזבח השלום. השניה, נקודת המבט המאתגרת יותר, נקודת המבט של נרטיב פחות מדובר, הרואה ביגאל עמיר, כמי שמקריב עצמו על מזבח אמונתו המשיחית.

האם האמונה המשיחית היא שעיוותה את תפיסתו של יגאל עמיר? או שמא היתה זו ההסתה הפרועה וההתדיינות בדין מוסר ובדין רודף שהובילה אותו לרצח? הסרט רחוק מלהיות מושלם אך כדאי ללכת ולראות, לחשוב ולהזדעזע מ"ימים נוראים."

Feature photo: Caravaggio, Sacrificio di Isacco (1603-1604)