פרשת ניצבים  ממשיכה את הברכות והקללות של פרשת כי תבוא, אך מציגה רעיון חדש: מטרת המצוות היא לקיים את החיים, ובחירה בחיים היא בחירה בברכה: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים.

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע.  הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ (דברים ל, טו).

חז"ל מפרשים את הציווי "ובחרת בחיים" במונחים מעשיים של חינוך הילדים והבטחת החיים לדורות:

ללמדו אומנות. תני רבי ישמעאל: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דב' ל:יט) – זו אומנות. להשיאו אשה. "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (דב' ד:ט) – אימתי אתה זוכה לבניך ולבני בניך? בשעה שאת משיא את בניך קטנים. רבי עקיבה אומר: אף לשוט על פני המים. דכתיב: "לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דב' ל:יט) (ירושלמי, קידושין, פ"א).

הבחירה הפעילה בחיים, חיים של גידול וחינוך ילדים להמשך עשייה מועילה, היא שמבטיחה אריכות חיים וקיום לטווח ארוך. רבי ישמעאל מפרש ובחרת בחיים כהכשרה של הבנים לעבודה שתפרנס אותם ותאפשר להם להתחתן ולהקים משפחה. מעניין לשים לב שהחובה ללמד את בנו מקצוע (אומנות) שווה בעיני חלק מהפרשנים לחובה ללמד את בנו תורה:

"דאמר קרא: 'רְאֵה חַיִּים עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ' (קוה' ט:ט). אם אשה ממש היא – כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות. אם תורה היא – כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות" (בבלי, קידושין ל ע"ב).

בהקשר זה מאיר עיניים לקרוא את פרשנות הרמב"ם לנושא פרנסה:

דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה, שנאמר: 'מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו, …מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, …מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה' (דברים כ, ה-ז). אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה. וכן הוא אומר בקללות: 'אשה תארש בית תבנה כרם תטע' (דברים כח, ל), כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך (רמב"ם הל' דעות ה, יא).

רבי עקיבא מרחיב ואומר "אף לשוט על המים." מדוע יש ללמד גם לשוט על המים (לימוד שחיה)? משום שבמקום בו יש מים רבים והשחיה חיונית לניהול החיים כמו הליכה, יש ללמד את הבן לשחות על מנת שיהיה מתאים לסביבתו ויוכל להאריך ימים בהצלחה. יש פרשנים האומרים שאין הכוונה ללימודי שחיה בלבד, אלא לכל מיומנות שהיא חלק מהחיים במקום.

רק האמנות לבדה

המקרה של בטהובן הוא מקרה של אדם שלמד "לשוט" ויש לו מקצוע להתפרנס ממנו, ובגלל נסיבות שלא בשליטתו, העולם נחרב על ראשו. ולמרות הכל, ממעמקי יאושו, בטהובן בוחר בחיים. כי זוהי אמנות החיים האמיתית, זהו הציווי "ובחרת בחיים."

בגיל 26 התחיל לודוויג ואן בטהובן לשמוע צילצולים באזניו, והחל להבין כי שמיעתו הולכת ומתדרדרת. בטהובן, שבאותה עת היה מלחין מבטיח ונגן וירטואוז בפסנתר, התפרנס מאומנותו כמוסיקאי, אך יותר מכך, ראה במוזיקה את עיקר חייו. ומה יעשה אדם שגופו בוגד בו? מה יעשה פסנתרן שמאבד את שמיעתו?

ברוב יאושו בטהובן שוקל להתאבד. אך אז, במעמקי הייאוש, הוא מוצא את גאולתו, נאחז במה שהוא מחשיב כמהות קיומו, ומה שישיב אותו לחיים: המוסיקה, האמנות, הייעוד שחש שהוא מחוייב לו להביא את האמנות שבו לידי ביטוי.

איני יכול להנות יותר מפעילות חברתית… אני מבודד לחלוטין… עלי לחיות כמו בגלות… אני חושש שמצבי יתגלה… איזו השפלה זו כאשר כל אדם לצידי שומע צליל חליל בשעה שאני איני שומע דבר… התרחשויות כאלו הביאו אותי לייאוש וגרמו לי לייחל לסיום חיי. האמנות! האמנות לבדה הניאה אותי מכך. כיצד אוכל לנטוש את עולם לפני שאביא לידי ביטוי את הייעוד שלי? נגזר עלי לאמץ סבלנות כמדריכה שלי! זאת עשיתי… נגזר עלי להפוך לפילוסוף בגיל 28. זהו מבחן משמעותי לאמן… תן את המכתב הזה לכל אדם המצוי במצוקה דומה, שיקרא מכתב זה בעתיד, ויתנחם בכך שימצא אדם בעל נפש דומה, שעמד כנגד כל המכשולים שהציב בפניו הטבע, ועשה כל שביכולתו להכלל בחברת אמנים ואנשים (לודוויג ואן בטהובן, צוואת הייליגנשטאט, תרגום: קרן פייט).

כי מה היא הבחירה בחיים אם לא הנכונות להמשיך ולפעול בעולם מבלי להתעלם מהמכשולים והקשיים, ויחד עם זאת, להמשיך ללכת?

שנה טובה ומבורכת לכל קוראי הבלוג!

Feature photo by Pixaby