בפרשת כי תבוא העם נמצא לפני הכניסה לארץ ישראל, ומקבל ממשה חוקים וכללים שיחולו רק עם הכניסה לארץ. אחד החוקים הוא מקרא ביכורים:

"וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ … וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה… וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל-ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ… וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם… וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי ה'… וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וּלְבֵיתֶךָ:  אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ (דברים כו, א-יא).

פרי הביכורים מסמל את הקשר עם האדמה, את הפיריון ואת הצמיחה. מעמד הביכורים מסמל גם את ההקשר ההיסטורי הרחב של הפיכתו של עם ישראל מאספסוף הנודד במדבר לעם בעל שורשים היושב בארצו ועובד את אדמתו. מעמד הביכורים מזמין את האדם לתשומת לב ולמודעות לעובדת היותו שייך להקשר רחב יותר: טבע, חברה אנושית, משפחה, עם. על כך כתב הרב שמשון רפאל הירש:

בשעת קציר ובציר, אדם סוקר את מה שהטבע עשה למענו, ואת מה שיביא לביתו ביגיע כפיו. באותה שעה יבטא בפיו את המילה הגאה והרת התוצאות: 'שלי'.  ועתה, כל אזרח באומה יודע – כל האומר 'שלי', חייב לדאוג גם לאחרים…  הדאגה לעני ולגר לא נמסרה לרגשות השתתפות בצער.  היא זכות שה' נתן לעניים והיא חובה שה' הטיל על בעלי רכוש (הרש"ר, פירוש לפרשת קדושים, ויקרא יט).

על מנת לקיים את טקס הביכורים האדם מחוייב להתבוננות ומודעות, תשומת לב יום יומית לטבע:

כיצד מפרישין את הביכורים: יורד אדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר; וקושרן בגמי ואומר, הרי אלו ביכורים (משנה, מסכת ביכורים פרק ג, משנה א).

בשיר "טומנים זרע" המשורר רוברט פרוסט מתאר את תשומת הלב והאהבה הרבה הכרוכה בטיפול בצמחים, ואת השמחה והגאווה כשעובד האדמה רואה את פרי עמלו:

כיצד בוערת האהבה בשעה שטומנים זרע
לאורך זמן ההמתנה לראשית הלידה
כאשר האדמה מוכתמת בעשבים
צומח ועולה הנבט החסון
מפלס דרכו ומסיר מעליו פירורי אדמה
– מתוך: רוברט פרוסט, טומנים זרע (תרגום: קרן פייט).

דברי משה אל העם מכוונים כדי להביא אותם לידי ההכרה שהבטחת הארץ אינה מקנה לבני ישראל זכויות יתר בלתי מוגבלות, אלא דווקא חובות חדשות שלא חלו עליהם במדבר: ביכורים, תרומות ומעשרות, שמיטה ויובל. חובות אלו טומנות בתוכן מסר חברתי של דאגה לחלש ולנזקק בחברה, ומזמינות את האדם לתרגל צניעות.

דווקא ברגע בו החקלאי מביא את הביכורים: את פרי אדמתו וזיעת אפו, מגיע טקס מקרא ביכורים כדי להזכיר מאין באנו ולאן אנו הולכים. רגע השיא של הבאת הביכורים, יכול בקלות להפוך לרגע בו האדם רואה עצמו כאילו עשה הכל בכוחו ובחוכמתו, " כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז). טקס מקרא ביכורים מזכיר לאדם את ההיסטוריה, את שרשרת הדורות, את החיבור בינו לבין הטבע והחברה, וכפועל יוצא מכך את המחוייבות להעניק את פרי אדמתו, פרי עמלו, לזולתו.

Feature photo by James Wheeler