בסוף פרשת לך לך מתבשר אברהם שיוולד לו בן משרה. תגובתו הראשונית של אברהם היא צחוק. אברהם כבר בא בימים, ובראיה מציאותית יודע שאין זה סביר ששרה, המבוגרת גם היא, תוכל ללדת. בהמשך לגישה המציאותית, אברהם מבקש חיים עבור ישמעאל, בנו.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ. וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד? וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים: לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו (בראשית י"ז, טו-יט).

בהמשך מגיעים שלושה מלאכים לביקור באוהל אברהם, ומספרים לשרה שבעוד שנה יוולד לה בן. שרה צוחקת ושואלת, כיצד יתכן שאשה בגילי המופלג תלד?

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל. וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו. וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ (בראשית י"ח, ט-טו).

אפשר לפרש את הצחוק של שרה ושל אברהם כצחוק חוסר אמון ואובדן תקווה. שנים רבות שהם חיים ביחד, ואין להם ילד משותף. הכאב על העקרות הוביל את שרה לתת לאברהם את שפחתה הגר, מה שהוביל להולדת ישמעאל, אך לא הקל על הכאב ותחושת האובדן.

לפי החסידות העצבות אינה עבירה, והשמחה אינה מצווה. אין הכוונה לשמחה שהיא מצווה כמו "ושמחת בחגיך" אלא להלך רוח אותו חווה האדם במהלך היומיום, שמחה שהיא ההיפך מעצבות. הסכנה טמונה בכך שהעצבות מוליכה למחשבות שליליות, לייאוש ולראיית עולם פסימית. לעומתה, השמחה ממלאת באנרגיה ובעשייה:

העצבות אינה עבירה, והשמחה אינה מצווה.  אולם, למקום שהעצבות יכולה להוריד את האדם – שום עבירה לא תוכל להורידו, ולמקום שהשמחה יכולה להביאו ולהעלות אותו –  גם המצווה הגדולה ביותר לא תביאנו לשם (רבי אהרן מקרלין).

עבור אברהם ושרה העקרות מסמלת מוות. אין מי שימשיך את דרכם, מי שימשיך את זרעם. בהקשר זה אפשר לפרש את הצחוק כתנועה, כשבר, כשינוי. אברהם צוחק בקול, שרה צוחקת בקרבה. פתיחת הפה כמוה כפתיחת הרחם. חלל נפער, נפתח. בקרבה של שרה מתחולל שינוי. בשני המקרים מדובר בשינוי שמתחולל בהם. קבלה של אירוע השונה מהרגיל. חריגה מהמציאות הרגילה.

הצחוק במקרה זה אינו מייצג שמחה רגילה. לפי הפרשנות החסידית שמחה אינה זחיחות דעת אלא נובעת מעומקו של הסבל, מלב שבור. במקרה של שרה ואברהם, כאב העקרות, וידיעת המוות הממשמש ובא:

מה ההבדל בין שמחה לצחוק? צחוק פירושו שמחה אינסופית, אני לא יכול להפסיק להיות שמח. אם זו שאלה של חיים ומוות אני לא שמח, אני צוחק. אם דנים מישהו למוות ומודיעים לו שיש לו חנינה, האם הוא שמח? הוא לא יכול להאמין… זו לא שאלה של שמחה, זה הרבה יותר עמוק (רבי שלמה קרליבך).

Happy Feet by Bruno, Pixabay

הצחוק קשור לפוריות ולחזרה לחיים גם במיתולוגיה היוונית. כאשר חוטף האדס, אל השאול, את פרספונה, בתה של דמטר, אלת התבואה והפוריות, היא יוצאת לחפש את בתה. דמטר מוכת היגון נעה ונדה בעולם מחופשת לאשה זקנה. בתקופת נדודיה לא צומחת התבואה, וכל העולם מצוי בשממון.  דמטר מגיעה לארמונו של המלך קלאוס, ושם היא נחה מעט, אך מסרבת לאכול או לשתות. באובו, אלת הבטן, אלת המיניות והפריון המגנה על נשים בהריון, פוגשת את דמטר ומנהלת איתה שיחה עסיסית, בסיומה היא מרימה את שמלתה וחושפת את אבריה המוצנעים, ובכך מביאה את אלת התבואה לצחוק בקול גדול ולחזור לחיים. דמטר מסכימה לקבל משקה, ויוצאת לפגוש את זאוס, מה שמביא להחזרת פרספונה לאימה. אלות בטן, אלות צחוק ומיניות, כדוגמת באובו קיימות גם במיתולוגיה המצרית (האלה בס) ובמיתולוגיות הקלטיות (שילה-נה-גיג).

גם במקרא הצחוק קשור במיניות, פוריות וחיבור לחיים. יצחק, שנולד מתוך שילוב של צחוק ויראה, יהיה יוצא דופן מבין האבות, וחייו יהיו טבועים בחיוניות של הצחוק –  בתנועה, בשבר ובשינוי שמביא הצחוק. יצחק יחווה מוות וחזרה לחיים במעמד העקדה, ישא לאשה את רבקה, יאהב אותה, ויעז "לצחק" אותה, בהקשר מיני לחלוטין, בפומבי לנגד עיני המלך אבימלך: "וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כו, ח). כאשר רבקה תתקשה להכנס להריון, יצחק לא יקח אשה אחרת, כמו אברהם ויעקב, אלא יתפלל ביחד איתה. בשונה מאברהם ויעקב שהם אנשי מקנה, מגדלי צאן ובקר, יצחק הוא איש השדה, וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב (בראשית כד, סג), העובד את האדמה, וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ (בראשית כו, יב). יצחק חופר בארות ומוצא מים חיים, ובהקשר זה הצחוק, הפוריות והמיניות שלובים בסיפור הולדתו ובסיפור חייו.