jump to navigation

וַתֹּאמֶר, אֵלֵךְ : אהבה וזוגיות בפרשת חיי שרה 24 באוקטובר 2013

Posted by Keren Fite in חיי שרה, פרשת שבוע.
Tags: , , , , , , , , ,
trackback

פרשת חיי שרה פותחת במות שרה, וממשיכה בשליחותו של אליעזר היוצא למצוא כלה ליצחק. שמה של רבקה מוזכר לראשונה מיד לאחר עקדת יצחק: וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם, לֵאמֹר… וּבְתוּאֵל, יָלַד אֶת-רִבְקָה. בפעם הבאה בה מוזכרת רבקה, היא כבר נערה צעירה אותה פוגש אליעזר העייף והמאובק, המגיע עם גמליו אל הבאר, כשבליבו מבחן למציאת כלה ראויה ליצחק:

הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ(ה), אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה … בָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי.

החסד אותו מבקש אליעזר, הוא חסד עבור אדונו, אברהם, למען תמצא כלה לבנו יחידו. והנערה אותה מוצא אליעזר על עין המים תשלב בתוכה חסד עם יכולת מעשה ונחישות.

rebekah-at-the-well-michael-deas

רבקה משקה את ההלך הזר, ואת גמליו. היא אינה מבדילה בין האדם לבין בעלי החיים שעימו ומשקיעה מאמץ במתן מים לכולם. אליעזר, המתרשם מיופיה ומנדיבות ליבה, נותן בידה תכשיטים ושואל על משפחתה וביתה. רבקה מוסרת שושלת יוחסין נשית, ומציינת את שם אביה, בתואל, ואת שם סבתה, מִלְכָּה: בַּת-בְּתוּאֵל אָנֹכִי–בֶּן-מִלְכָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר. כשהיא הולכת לספר לבני משפחתה על ההלך הזר, אותו הזמינה להתארח, תחילה היא הולכת למגורי אמה ורק אחר כך אל אחיה: וַתָּרָץ, הַנַּעֲרָ(ה), וַתַּגֵּד, לְבֵית אִמָּהּ–כַּדְּבָרִים, הָאֵלֶּה

התנהלותה של רבקה, וציונה של שושלת נשית משמעותית ומן הסתם בעלת השפעה, מתווה את דמותה למן ההתחלה: אשה בעלת יכולת פעולה, ותעוזה המאפשרת להוציא את תוכניותיה וכוונותיה מהכח אל הפועל. על פי המסופר, גם בני משפחתה מכירים ביכולותיה של רבקה, ולאחר שמבקש אליעזר את ידה עבור בנו של אדונו, נשאלת רבקה לדעתה, ועונה בקיצור החלטי: אלך.

הִנֵּה-רִבְקָה לְפָנֶיךָ, קַח וָלֵךְ; וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן-אֲדֹנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת-דִּבְרֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה, לַיהוָה. וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּבְגָדִים, וַיִּתֵּן, לְרִבְקָה; וּמִגְדָּנֹת–נָתַן לְאָחִיהָ, וּלְאִמָּהּ. וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עִמּוֹ–וַיָּלִינוּ; וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי. וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ, תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ(ה) אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר; אַחַר, תֵּלֵךְ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל-תְּאַחֲרוּ אֹתִי, וַיהוָה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי; שַׁלְּחוּנִי, וְאֵלְכָה לַאדֹנִי. וַיֹּאמְרוּ, נִקְרָא לַנַּעֲרָ(ה), וְנִשְׁאֲלָה, אֶת-פִּיהָ. וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ, הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּה; וַתֹּאמֶר, אֵלֵךְ

יש המפרשים כי משזיהה לבן, אחיה של רבקה, כי ההלך הוא בעל רכוש, רצה לעכב אותו על מנת להרוויח יותר מעסקת הנישואין. אך, בשונה מאחיה, רבקה אינה מתעניינת ברכוש ובחומר. יתכן שכבר בפגישה על עין המים שמעה את עתידה וייעודה קוראים לה, והיא נחושה לצאת לדרך. כמו אברהם שנענה לקריאה לֶךְ-לְךָ, הולכת רבקה מארצה, ממולדתה, מבית אִמָהּ ומבית אביה, אל בן-זוגה העתידי. וכמו אברהם שיוצא עם פמליה גדולה, כך רבקה יוצאת עם המינקת שלה, דבורה, ועם נערותיה, פמליה נשית שמלווה אותה אל הבית שתבנה עם יצחק. ועל סף דרכה החדשה, נקודת זמן שלבטח היתה טעונה גם בחשש, תקווה ופחד, מקבלת רבקה ברכה שתלווה אותה בדרכה: וַיְבָרְכוּ אֶת-רִבְקָה, וַיֹּאמְרוּ לָהּ–אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה; וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ, אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו

יש האומרים, כי לאחר העקדה, נשאר יצחק על הר המוריה, כדי להחלים בבדידות ממפגשו עם פני האב האוכל את בניו. הוא חוזר מהתבודדותו כדי לשאת את רבקה, ויושב בבְּאֵר לַחַי רֹאִי … בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, אותה הבאר בה פגשה הגר את המלאך ובה החליפה פחד בחמלה.

יצחק יוצא לשוח בשדה, להתבודד על פי דרכו, ומתוך ההתבודדות והתפילה הוא נושא עיניו ורואה את רבקה. רבקה, הרוכבת על גמל, אולי עייפה מהמסע, אולי מייחלת למנוחה, אולי מהרהרת בעתידה, נושאת גם היא עיניה ורואה את יצחק, ועיניהם נפגשות לראשונה:

וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא, בְּאֵר לַחַי רֹאִי; וְהוּא יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב; וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד, מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ, וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי; וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס

והמפגש הזה, מפגש העיניים הלא מתוכנן, היציאה הפתאומית מתוך עצמי, למפגש עם הזולת; אותו אחר מסתורי שעד אותו הרגע היה הבטחה וחלום, ולפתע מתממש כדמות מוחשית, בשר ודם. המפגש הזה אולי חושף בפני רבקה את חזון עתידה, ולא רק את יצחק היא רואה, אלא את בניה, את עקדתה שלה על מזבח אהבתה ליעקב.

הראיה היודעת הזאת, המוקדמת כל כך, מפילה-מבהילה את רבקה — וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל … וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס — אך לא מורידה דבר מנחישותה. היא שואלת את אליעזר, מי האיש שראתה, ותשובתו גם היא מאירה על יחסיהם העתידיים: הוּא אֲדֹנִי, עונה אליעזר. אדונו של אליעזר, אך לא אדונה של רבקה. רבקה מתכסה בצעיף, מתכנסת אל תוך תוכה פנימה, כדי להניח לזמן לקשור חוטים של משמעות בינה לבין בן זוגה.

גם אצל יצחק תהליך קבלתה של רבקה כבת זוגו מתרחש בשלבים: וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ. ראשית הוא מביא אותה אל אוהלה של שרה, והמדרש מספר כי מרגע כניסתה של רבקה אל אוהל שרה שב הנר לבעור, והעיסה לתפוח, וענן הברכה שב לשכון מעל. ואחרי שנשא אותה לאשה, והפך לאיש שלה, אז בשלה אהבתו, והוא מסוגל להשלים עם מות אימו, ונחמה וחסד שורים על שניהם.

הזוגיות של יצחק ושל רבקה היא זוגיות שותקת. אין זו שתיקה של כעס או מבוכה, אלא שתיקה של שניים שיודעים זה את זו, וזו את זה. שתיקה של כבוד הדדי, ונשיאה משותפת בעול הסבל שמזמנים החיים. בשונה מאברהם ומיעקב שלא ראו עצמם אחראים על סבלן של נשותיהם העקרות, והניחו להן להתמודד עם צער עקרותן לבדן, כאשר מתגלה עקרותה של רבקה, יצחק מתפלל למענה, והיא מתפללת למענו: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, זה מול זה עומדים הם ומתפללים תפילה של חסד: היא עליו, והוא עליה. ובזכות תפילתם הכפולה, זוכים הם לתאומים, בן אחד שיהיה חביבו ובן שני שיהיה אהוב ליבה.

התמונה: Michael Deas, Rebekah at the Well

תגובות»

1. Mosheshy - 26 באוקטובר 2013

אהבתי.יפה מאוד.התיאור מזכיר לי את מנהגי השבטים והנוודים שחיו באיזור במשך אלפי שנה. כיום רבקה ואליעזר היו לבושים חליפות של האצולה הפולנית מהמאה ה16 וה 17 .
מדוע כתוב הנער, ולא הנערה ? :וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה,וְהַנַּעֲרָ, טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד–בְּתוּלָה, וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ,וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ, תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר; אַחַר, תֵּלֵךְ,וַיֹּאמְרוּ, נִקְרָא לַנַּעֲרָ, וְנִשְׁאֲלָה, אֶת-פִּיהָ.

Keren Fite - 26 באוקטובר 2013

תודה 🙂 לפי גישתי, לרבקה ויצחק פנים רבות. עשויים ללבוש חליפות של אצולה פולנית, ובאותה המידה עשויים ללבוש ג'ינס… הסיפור הוא ארכטיפי וככזה רלוונטי לכל אדם.

לענין נער בכוונת נערה ללא ה', ישנה פרשנות בספר הזהר : "כי יהיה נַעֲרָ בתולה. וכתוב במסורה, נער, בלי ה', משום שלא התחברה בזכר. ובכל מקום שאין זכר ונקבה, אין שם ה'" (זהר לעם, בראשית ב' רסא). עוד בענין ה' כמייצגת שכינה : "ויביאה יצחק, האוהלה שרה אמו. כתוב, האוהלה, כי חזרה שם השכינה, הנקראת אוהל." (זהר לעם, חיי שרה רמח)

2. Mosheshy - 26 באוקטובר 2013

פירושים יפים .פנים רבות לפירושים. לראייתי,האנשים מהמקרא,שחיו בתרבות השבטית המגנה על כבוד האשה ,מכיוון שלא רצו אפילו להזכיר שמדובר בנערה,דיברו(כתבו) בלשון זכר. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ? וַיֹּאמֶר: הִנֵּה בָאֹהֶל.עד היום,לא מקובל בחברה השבטית שאורח שואל את המארח היכן אשתו ,ביתו,או כל נקבה אחרת מבנות הבית.האורח בא למארח. אין זה עניינו היכן בנות הבית.לכן מתפלא אברהם ,השבטי ,לשאלת האורחים.הנה באוהל. כבודה של בת מלך, פנימה.

3. זוגיות, טעות מסוג שהוא | הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית - 11 באוגוסט 2014

[…] על זוגיות מזוית תנ"כית ראו אהבה וזוגיות בפרשת חיי שרה […]


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: