jump to navigation

הגר במדבר: חניכה, עוצמה וחמלה 27 בספטמבר 2008

Posted by Keren Fite in ראש השנה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , ,
trackback

בראש השנה אנו קוראים את הפרקים המספרים על לידתו ועקדתו של יצחק (בראשית כ"א וכ"ב). בתוך סיפור זה נמצא גם סיפורה של הגר. הגר היא דמות שולית בסיפור המקראי. היא מצריה, ולכן זרה. היא פלגש, ולכן מעמדה נמוך יותר ממעמדה של שרה. היא אשה בעולם בו הגבר הוא הנותן את הטון.

אלא שעוצמתה של הגר טמונה ביכולתה לגלות חמלה, והסיפור מלווה את שלבי התרגול והחניכה אל החמלה.

פעמיים יוצאת הגר אל המדבר. בפעם הראשונה היא בורחת, בפעם השניה היא מגורשת. בשתי הפעמים היציאה אל המדבר היא כורח ולא בחירה. המדבר מסמל מקום של גלות, בדידות ופחד. אלא שההתבוננות שכופה המדבר על הגר, תרגול חמלה והעוצמה הרוחנית המגולמת בדמות המלאך שנגלה לה, עוזרות לה למצוא את דרכה ולבנות את חייה במדבר.

בפעם הראשונה בורחת הגר מפני העינוי והסבל שמטילה עליה שרה. במובן מסויים היא בורחת מפני עצמה, מפני גורלה. הגר יודעת לשרוד במדבר, היא יודעת למצוא מים. המלאך פוגש אותה עַל-עֵין הַמַּיִם. אלא שהגר, הנמלטת מפני הקושי והכאב, אינה יודעת מי היא ולאן היא בורחת. המלאך שואל אותה אֵי-מִזֶּה בָאת–וְאָנָה תֵלֵכִי. הוא פונה אליה כהָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי. כל עוד הגר אינה יודעת מי היא ולאן היא הולכת, כמוה כשפחה ואין היא משוחררת באמת. יכולתה למצוא מים מעידה על עוצמה אדירה ויכולת הישרדות מרשימה. אלא שהמעין לצידו יושבת הגר הוא מקום של בלבול ואובדן דרך. המלאך מורה לה, שׁוּבִי אֶל-גְּבִרְתֵּךְ, וְהִתְעַנִּי, תַּחַת יָדֶיהָ. אין זו אטימות לסבלה של הגר, זוהי הזמנה לגלות את עצמה באמצעות ידיעת הסבל ותירגול חמלה.

שרש המילה חמלה הוא ח.מ.ל, לשאת. המלאך שולח את הגר לשאת את סבלה. לא לברוח, לא להאבק, אלא לדעת את הסבל לעומקו ולהיות נכונה לשאת אותו. יותר מזה, הוא מזמין אותה לראות לא רק את סבלה-שלה, אלא גם את סבלה של שרה, את סבלה המר של האשה העקרה שמניע אותה למרר את חיי שפחתה. בכל מובן חברתי וכלכלי הגר אינה שווה לשרה. אולם, שתיהן חולקות את הכמיהה האנושית להמשכיות ולביטחון, כמיהה שעבור נשות התקופה התגלמה בבן זכר. במובן זה הגר ההרה יכולה לגלות רוחב לב כלפי גבירתה.

המלאך מנחם את הגר, ג'ובני באטיסטה 1732

הגר נותנת שם למלאך: וַתִּקְרָא שֵׁם-יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ, אַתָּה אֵל רֳאִי, ויותר מכך, היא מתחייבת להמשיך ולראות:  כִּי אָמְרָה, הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי–אַחֲרֵי רֹאִי. כולנו רוצים מישהו שיראה אותנו, לא מתוך מידת הדין אלא מתוך מידת הרחמים. המלאך רואה את הגר ויודע את סבלה. בו זמנית הוא מציב מולה את האתגר שבראיית עצמה ובראיית זולתה מתוך מידת הרחמים. הגר ההרה, הגר שהיא רחם, חוזרת אל בית שרה ואברהם, אל הבית שאיננו ביתה, כשהיא מוכנה לשאת בסבל ולהיות רחמים.

בפעם השניה מגורשת הגר אל המדבר. למרות הנסיבות הקשות של הגירוש, ניתן לראות בו שיחרור בפועל. כשפחת-מלוג הגר היא רכושה של שרה, ולכן מבחינה חוקית שרה יכלה למכור את הגר במקום לגרשה. במובן מסויים הגירוש הינו מעשה החמלה של שרה. למרות שהיא רואה בהגר, ועכשיו גם בישמעאל בנה, איום, היא אינה נוקמת בהגר בשם פחדיה, אלא זוכרת לה את חסד חזרתה מהמדבר. היא משחררת את הגר, ובכך מוקירה לה תודה על כך שנשאה איתה בצער עקרותה והמתינה עד שקיבלה את יצחק. הגירוש אל המדבר משחרר את הגר ומאפשר לה לבנות את ביתה במדבר.

אלא שהגר מפחדת מפני הבלתי נודע. היא יוצאת עם חמת מים ופת לחם. כשאוזלים המים היא מאבדת את עשתונותיה ומתמסרת לייאוש. הגר מתיישבת במרחק מה מישמעאל ופורצת בבכי. רק כאשר היא מגיעה אל המקום האפל של הנפש נגלה לפניה המלאך ואומר אַל תִּירְאִי. הפעם מזמין אותה המלאך להתבונן בפחד.

הגר בוכה בכי של ייאוש, בכי של כאב, בכי של אפיסת כוחות. הפחד גורם לה לראות עתיד מלא אסונות, ולהיות עיוורת להווה. בכך היא מאבדת את המרחב הנפשי שמאפשר למצוא מים וחיים. התעוררות אינה מעשה סופי ומוחלט. חמלה אינה אירוע חד פעמי אלא תרגול לחיים. הגר שידעה לתרגל חמלה כלפי שרה, אינה מחוסנת מהפחד, וצריכה לשוב ולראות, להמשיך וליצור את דרכה, להכיר מחדש בזהותה. בדבריו המלאך מעיר את הגר אל ההווה: מַה לָּךְ הָגָר; אַל תִּירְאִי… קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ.

השאלה הפשוטה מַה לָּךְ וההזמנה לא לפחד, אַל תִּירְאִי, מחזירים את הגר מהפחד מפני העתיד אל העשיה אשר בהווה. כשהיא לוקחת את ידי בנה בידה, היא מתבוננת בצרכי הזמן והמקום בו היא נמצאת, ובאותו הרגע נפקחות עיניה לראות מים וחיים: וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת מַיִם, וַתַּשְׁקְ אֶת-הַנָּעַר.

מרגע זה הגר הופכת לסמכות בחיי בנה. הגר היא אחת הנשים הבודדות הפוגשת את שליח האלוהים, לא פעם אחת אלא פעמיים. הגר היא זו המקבלת את ההוראה לגבי שמו של ישמעאל, והיא הנותנת שם למלאך האלוהים. היא האישה היחידה המקבלת הבטחה לצאצאים רבים. היא, ולא אברהם, מחנכת את ישמעאל ורואה אותו הופך לעצמאי. היא, ולא אביו, בוחרת עבורו כלה מבנות עמה. והמדבר הופך להיות ביתה, המקום בו היא שרויה באחדות עם עצמה ועם זולתה.

שנה טובה!

תגובות»

1. אלת הציד - 27 בספטמבר 2008

לקרוא אותך כל פעם גורם לי לאושר רב.
את כותבת בחסד.
תמשיכי לכתוב ולהאיר את הדברים בדרך שונה ואחרת.
שנה טובה

2. מרית - 27 בספטמבר 2008

שרה "משחררת" גם את בנו של אברהם מאביו.
זה יפה שאת לא רואה בהגר קורבן וזה בטח היה עוזר לה אם היא היתה בטיפול, אבל אין בזה כדי לטהר את שרה.יפיוף אינו משפר את העולם אלא מכער אותו. והכי יפה כתב על הגר איציק מאנגר, בחמלה אמיתית ובדמיון שלא מתכחשים לכאב. למשל בשירו המרנין "הגר על אם הדרך"

3. ירצו יאכלו - לא ירצו - 28 בספטמבר 2008

וכתוב מקסים!
אהבתי כל מילה.
שנה טובה

4. בין ט' באב לט"ו באב: על פלגש בגבעה, חורבן ושיחרור מפחד « הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית - 31 ביולי 2012

[…] בְּעֵינָיִךְ, וזוהי הסכמה שבשתיקה ליחסה האכזרי של שרה. הגר בורחת אל המדבר, אל מקום צחיח ובודד, ודווקא שם נמצאת לה גאולתה. לעומתה, […]


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: