וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת: יצחק חופר בארות

פרשת תולדות מוקדשת לסיפור חייו של יצחק: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם. מבין האבות סיפורו של יצחק הוא הקצר ביותר. יצחק, שנולד מתוך שילוב של צחוק ויראה, הוא יוצא דופן מבין האבות בכך שחייו טבועים במוות ובחזרה לחיים.

רוב הפרשנים עומדים על כך שבמעמד העקדה יצחק לא הועלה לעולה, וכי כל סיפור עקדת יצחק נועד כאמירה כנגד מנהג הקרבת קורבנות אדם. אולם, ישנם פרשנים המספרים כי יצחק אכן הועלה לעולה, מת על הר המוריה וחזר לחיים:

כיון שהגיע החרב על צוארו פרחה ויצאה נפשו של יצחק, וכיון שהשמיע קולו מבין הכרובים ואמר לו אל תשלח ידך חזרה נפשו לגופו (פרקי דרבי אליעזר לא, י).

תולדות חייו של יצחק מאופיינות במעגליות של לידה, מוות ולידה מחדש, החל מסיפור לידתו ובהמשך בסיפור חייו שמאופיין בשבר, תנועה, כח חיות והתמדה. בשונה מאברהם ויעקב שהם אנשי מקנה, מגדלי צאן ובקר, יצחק הוא איש השדה, וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב (בראשית כד, סג), העובד את האדמה, וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ (בראשית כו, יב).

מסכת סנהדרין מקשרת בין זריעת חיטה לבין תחיית המתים. החיטה נקברת ערומה אך נובטת וצומחת במה שנראה כמו לבוש:

מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים? … ומה חיטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושין צדיקים שנקברים בלבושיהן על אחת כמה וכמה (מסכת סנהדרין צ, ב).

חוויית המוות והחזרה לחיים מחברת את יצחק אל המוחשי והחושי, אל רגע ההווה. יצחק הולך בשדה ועובד את האדמה, ובמעשה החיבור אל הטבע וזריעת זרעים הוא מחובר אל המעגל האינסופי של לידה מוות ולידה מחדש.

יצחק הוא האב היחיד שלא יורד למצרים בזמן הרעב בארץ, אלא מצווה להשאר ולהתמודד עם הקושי. דרך ההתמודדות של יצחק היא דרך של עשייה, הוא עובד את האדמה, חופר בארות ומוצא מים:

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ … וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, וַיֹּאמֶר אַל-תֵּרֵד מִצְרָיְמָה:  שְׁכֹן בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ … וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים; וַיְבָרְכֵהוּ, יְהוָה …  וְכָל-הַבְּאֵרֹת, אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו, בִּימֵי, אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר … וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם; וַיִּקְרָא לָהֶן, שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמֹת, אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶן אָבִיו.  וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי-יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ-שָׁם–בְּאֵר, מַיִם חַיִּים.  וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר, עִם-רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר–לָנוּ הַמָּיִם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ.  וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָּרִיבוּ גַּם-עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, שִׂטְנָה.  וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ, עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי-עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ.  וַיַּעַל מִשָּׁם, בְּאֵר שָׁבַע.  וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ; אַל-תִּירָא, כִּי-אִתְּךָ אָנֹכִי, וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת-זַרְעֲךָ, בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי.  וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה, וַיֶּט-שָׁם, אָהֳלוֹ; וַיִּכְרוּ-שָׁם עַבְדֵי-יִצְחָק, בְּאֵר [ומָצָאוּ מָיִם] וַיִּקְרָא אֹתָהּ, שִׁבְעָה; עַל-כֵּן שֵׁם-הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע, עַד הַיּוֹם הַזֶּה (בראשית כו).

למרות הטראומה של העקדה, יצחק אינו נכנע לייאוש. הוא בונה חיים חדשים עם רבקה, ובוחר בחיים של עשייה. יצחק אינו איש של חלומות או הבטחות. ביצחק מתגלם האומץ לחולין, האומץ לחיות את רגע ההווה באופן מלא, ללא כמיהה אל העבר או משאלה אל העתיד. להתקיים בתוך היומיום מתוך דאגה לצרכי החיים על ידי חיבור לאדמה ולטבע.

חפירת בארות מחייבת התמדה. למרות המריבות והשנאה שמגלים כלפיו תושבי האיזור, יצחק לא מתייאש אלא ממשיך לחפור בארות, ממשיך למצוא מים. בסיפורי המקרא האחרים, למשל בסיפורה של רבקה השואבת מים עבור אלעזר ובסיפורם של יעקב ורחל, יש באר אחת שמשרתת קהילה גדולה. בסיפורו של יצחק יש שפע והתמדה המביאים לחפירתן של בארות רבות.

לא בכל פעם שחופרים באר מוצאים מים. בסיפור אין התייחסות לתהליך חפירת הבארות שהסתיים בבור אכזב ללא מים. הסיפור מדגיש את מציאתן של בארות מים חיים, את השפע ואת העדר הפחד בהמשך חפירת הבארות, גם כשכל באר מביאה למריבה ולשנאה. יצחק ממשיך לחפור עד השלב בו בארות המים הן בארות של שפע ושלום: רחובות, כִּי-עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ, ובאר שבע, וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו; וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק, וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם.

מהי הנכונות והיכולת לחפור בארות בחיינו? זוהי היכולת להכשל, לכאוב ולהפגע, שהם בבחינת מוות מטאפורי, ועדיין להמשיך ללכת, לעשות ולפעול, להמשיך לחפור בארות ולמצוא מים, שמסמלים חיים ויצירה, ומתוך עשיה ליצור את החיבור לחיים בכל רגע ורגע. במילותיו של אלתרמן, המתייחס לחיים כ"דרך גדולה":  לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל, וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת.

בַּדֶּרֶךְ הַגְּדוֹלָה
נתן אלתרמן

עִנְבָּלִים בַּמִּרְעֶה וּשְׁרִיקוֹת
וְשָׂדֶה בַּזָּהָב עַד עֶרֶב.
דּוּמִיַּת בְּאֵרוֹת יְרֹקוֹת,
מֶרְחָבִים שֶׁלִּי וָדֶרֶךְ.

הָעֵצִים שֶׁעָלוּ מִן הַטַּל,
נוֹצְצִים כִּזְכוּכִית וּמַתֶּכֶת.
לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל
וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת.