עגל הזהב: לרקוד אל האמונה

לאחר מעמד מתן תורה עולה משה להר סיני. משה לא אומר לעם כמה זמן ישהה על ההר, יתכן שלא ידע, והעם מתקשה להמתין. משה משתהה על הר סיני במשך ארבעים יום. זמן ההמתנה קשה לעם:

וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.

פרשנות אחת רואה בעגל הזהב עבודת אלילים. בני ישראל נמצאים במצוקה, ומתוך חרדה וחוסר ודאות הם דורשים מאהרון ליצור להם עגל זהב שיוכלו לסגוד לו, אלוהים אחרים שיוביל אותם בדרכם במדבר. במונחים של תקופתנו עגל הזהב מסמל את הצורך האנושי כל כך להאחז במשהו מוחשי. אחרי חווייה של ההתעלות הרוחנית, החזרה אל חיי היום יום, אל השגרה וחוסר הוודאות של המציאות, קשה. אנחנו מבקשים לנו משהו בטוח, מוחשי, מבריק: עגל זהב שהוא תעתוע. העם מבקש להאחז במשהו בתוך חוסר הוודאות של המדבר, אל נוכח הפחד שעולה בהם כשהם ניצבים, בודדים ללא מנהיג, ללא אל.

כאשר משה יורד מההר, כולו מלא באור השכינה, הוא זועם על מה שהוא מפרש כהתדרדרותו של העם אל החומר, אל היצר, אל האלילות. אהרון מכוון את משה לראיה חומלת יותר: וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אַל-יִחַר אַף אֲדֹנִי; אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-הָעָם כִּי בְרָע הוּא. כלומר, מצב העם היה בכי רע, והעגל סיפק הקלה רגעית על מנת שיוכלו לשאת את החרדה ואי הוודאות בזמן העדרותו של משה.

פרשנות אחרת רואה בעגל כלי קיבול לקדושה, כמו הכרובים במשכן, ולא פולחן עבודה זרה. שד"ל מפרש: "העגל לא היה עבודה זרה ולא קיבלוהו עליהם לאלוה, אלא שיהיה כלי מקבל שפע האל, ושיעמוד להם למנהיג במקום משה."

פסלי לַמָּסוּ, פסלי שור מכונף בעל פני אדם, היו דמויות מגוננות שהוצבו בפתח ארמונות ובכניסה לערים. הלַמָּסוּ נתפס בעולם העתיק של איזור מסופוטמיה כדמות השומרת על השלום ומספקת הגנה מפני כוחות התוהו. דמות של שור-אדם מכונף מופיעה גם במעשה מרכבה של הנביא יחזקאל כדמות של כרוב:

רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ, סָבִיב… וּמִתּוֹכָהּ… דְּמוּת אָדָם… [כף רגלה] כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל… וּדְמוּת פְּנֵיהֶם, פְּנֵי אָדָם… וּפְנֵי-שׁוֹר … וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה… אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה-שָּׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ, לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן (יחזקאל א).

שמות רבה מפרש שהאל מנסה לפייס את זעמו של משה המסרב לסלוח לעם ושופט אותו לחומרה. לפי פרשנות זו העם רואה את מעשה מרכבה (טטרמולין) במעמד הר סיני ומשם מקבל את רעיון העגל ככלי קיבול לקדושה:

… כיון שראה משה כן, אמר: אין סליחה. ידע הקב"ה מה בלבו של משה וקרא אותו לפייסו. אמר: לא אמרתי לך עד שאתה בסנה מה שעתידין לעשות? … רואה אתה אותם באים לסיני ומקבלים תורתי ואני רואה אותם שאחר שאבוא לסיני ליתן להם את התורה ואני חוזר בַּטֶּטְרָאמוּלִין שלי [מעשה מרכבה] שהן מתבוננין בו ושומטים אחד מהם … שנאמר: "ופני שור מהשמאל לארבעתן" (שמות רבה מב ה).

אמיל נולדה מצייר את הריקודים סביב עגל הזהב כאירוע ייצרי מלא שימחה ושיחרור. לאחר מעמד הר סיני, שהיה מעמד מלא יראה והוד, העם חוזר אל החווייה המיידית נטולת הפחד של החומר, החיים והיצר. בציורו של נולדה העגל אינו העיקר, ואינו ממוקם במרכז. במרכז התמונה מופיעות דמויות של אנשים רוקדים, מתמסרים לריקוד מתוך שיכרון חושים, שוכחים את חרדותיהם בנוגע לעתיד ומתמסרים לרגע.