לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד: להדליק את הנר בכל יום מחדש

פרשת תצווה ממשיכה את ההוראות להקמת המשכן. הפרשה פותחת בציווי לקחת שמן זית על מנת להדליק נר תמיד:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כז, כ-כא).

קריאה אחת היא: לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. כלומר, על הנר לדלוק ללא הפסקה. הקריאה הזאת מסמלת המשכיות ומסורת: נר התמיד דולק תחילה במשכן הארעי במדבר, בהמשך בבית המקדש הקבוע שמקים שלמה בירושלים, ולאחר החורבן ממשיך הנר לדלוק בבתי הכנסת.

קריאה אחרת, שבעיני מכוונת יותר לעבודת הרוח של האדם, היא: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד. כלומר, יש להדליק את הנר בכל יום מחדש. לחדש את האור נוכח אתגרי היומיום. אם נר התמיד מסמל את הקדושה, את נוכחות האל בחיינו, בחינת "ושכנתי בתוכם", הרי שהדלקת הנר בכל יום מחדש מביאה לידי ביטוי את האדם הנוכח בעולם, בכל יום מחדש, כשותף למעשה הבריאה בכל יום ויום.

ההווייה האנושית האקזיסטנציאליסטית היא שהיקום אדיש לסבלו של האדם. השמש תזרח ללא קשר למצבנו האישי: אם נהיה שמחים, ואם נהיה עצובים או חולים הטבע ימשיך במהלכו, והיקום ימשיך להתקיים גם בזמנים בהם נרגיש כאילו נחרב עלינו עולמנו כתוצאה מאובדן או טראומה. מדרש במדבר רבה מצביע על כך שהדלקת האור היא למען התעלותו של האדם. האל (או היקום) לא זקוקים לאור שמעלים בני האדם; אנחנו, בני האנוש, מחוייבים להעלות את האור, להיות נוכחים, מודעים לחושך ולאור:

בשר ודם מדליק נר מנר דלוק שמא יוכל להדליק נר מתוך החשך שנאמר "וחשך על פני תהום" (בראשית א, ב); מה כתיב אחריו? "ויאמר אלהים יהי אור" (שם, ג) – ומתוך החשך הוצאתי אורה; ואני צריך לאורה שלכם? ולא אמרתי לך, אלא לעלות אותך להעלות נר תמיד (במדבר רבה טו).

בשונה מהאל הבורא יש מאין, אור מחושך, האדם יוצר יש מיש, אור מאור. מכאן שהאל, הטבע, היקום, לא נזקקים לאורו של אדם, אלא הדלקת האור מטרתה "להעלות" את האדם, להזכיר, להנכיח את עמידתו היומיומית נוכח ההשתנות המתמדת של המציאות.

זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר

אופיה המשתנה של המציאות מקשה עלינו ומכאיב לנו. הבודהא מלמד שמה שמביא אדם לבחור בדרך של מודעות ותרגול הוא הרצון להשתחרר מכאב ומסבל. לא במקרה נבחר שמן זית זך כשמן המאור בנר אותו יש להדליק בכל יום ויום. רבי יוחנן אומר כי כשם שהשמן נוצר על ידי כתישה, משל לצרות ולכאב שמביאים החיים, כך בני האדם מגיעים לתובנה על ידי ייסורים: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין (מנחות נג, ב).

מדרש רבה מקשר בין דברי הנביא ירמיהו, זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא יְהוָה שְׁמֵךְ לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו (ירמיהו יא, טז), לבין פרשת תצוה באופן דומה:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ירמיה יא, טז): זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה' שְׁמֵךְ… וּבָא יִרְמְיָה לוֹמַר: זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר, אֶלָּא מָה הַזַּיִת הַזֶּה, עַד שֶׁהוּא בְּאִילָנוֹ מְגַרְגְּרִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִן הַזַּיִת וְנֶחְבָּט, וּמִשֶּׁחוֹבְטִין אוֹתוֹ מַעֲלִין אוֹתוֹ לַגַּת וְנוֹתְנִין אוֹתָן בַּמַּטְחֵן, וְאַחַר כָּךְ טוֹחֲנִין אוֹתָן, וְאַחַר כָּךְ מַקִּיפִין אוֹתָן בַּחֲבָלִים, וּמְבִיאִין אֲבָנִים וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין אֶת שַׁמְנָן. כָּךְ יִשְׂרָאֵל, בָּאִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְחוֹבְטִין אוֹתָם מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְחוֹבְשִׁים אוֹתָן וְכוֹפְתִין אוֹתָם בְּקוֹלָרִין וּמַקִּיפִין אוֹתָן טַרְטְיוֹטִין, וְאַחַר כָּךְ עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹנֶה לָהֶם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב, כג): וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכֵן (דברים ד, ל): בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ (דברים ל, לא): כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ, הֱוֵי: זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר (מדרש רבה שמות לו, א).

תהפוכות רבות מתרחשות על העם הנודד במדבר: קרבות, מריבות פנימיות, רעב, צמא, ויחד עם זאת גם רגעי התעלות וקדושה. משכן הארעי נוצר, נבנה, מתפרק ונוצר מחדש בכל עצירה, ועימו הזמנה לתובנה, הזמנה להדליק מחדש את הנר.

עץ הזית, מפירותיו מכינים את שמן המאור, מסמל שבריריות ועמידות נוכח מציאות משתנה: עץ הזית לא משיר את עליו במהלך השנה, ונראה רענן וירוק, כלפי חוץ, זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר. הזית מאריך ימים ונושא את קשיי המציאות, אולם תוכו של העץ נבוב, ודי בניצוץ כדי שתתלקח אש ותכלה אותו, לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ.

אירועי היומיום לעיתים מביאים שמחה ולעיתים מביאים עצב ואתגר. אדם החווה את התהפוכות שמביאה המציאות המשתנה תדיר עשוי לחוות חרדה ולהרגיש שחייו תלויים על בלימה. הדלקת הנר מזמינה התבוננות וקשב לדברים, מתוכה אפשר למצוא שקט בעין הסערה.

וְתִכְבַּד עַד מְאֹד הַפְּגִישָׁה עִם הָאוֹר

לאה גולדברג, שסבלה מדיכאון, חווייה רגשית של חשכה ויגון, כותבת על הקושי ועל החסד שבנכונות לקבל את האור. החושך הוא הספק, ראיית העולם הפסימית שמתקשה לקבל את האור. בשירה של גולדברג האור, חווייה שיש בה הנאה המסמנת אפשרות לאופטימיות, מתהווה כמו מעצמו, ולא מתוך עשייה מכוונת של האדם: יְבוֹאֵנוּ פִּתְאֹם רֵיחַ טַל שֶׁל גַּנִּים. הפתעת המפגש עם הטוב, עם האור, מאתגרת את המשוררת: וְתִכְבַּד עַד מְאֹד הַפְּגִישָׁה עִם הָאוֹר / וְהַלֵּב יְסָרֵב לְקַבְּלוֹ בִּבְלִי חֶשֶׁד.

דפוס החשיבה הפסימי, חשכת הדיכאון, הופך לעיתים להרגל. מכאיב ככל שיהיה, יש משהו בטוח במקום המוכר של הסבל. נוכח האור עולה פחד מפני הארעיות, מפני הרע שיבוא אחרי הטוב. האור, המגיע כמו חסד בלתי צפוי,  מזמין קבלה, כניעה לשמחה: … וְאֵין דֶּרֶך לַחְזֹר / וְנִכְנַע לַשִּׂמְחָה הַכּוֹבֶשֶׁת ויחד עם זאת, רגע של שכחה, מעין בגידה בכאב המוכר: וְנוֹשְמִים עַל כָּרְחֵנוּ אֲוִיר רַעֲנָן / כְּבוֹגְדִים נְקַבֵּל הַחֶדְוָה הַשּׁוֹכַחַת.

אי בזה | לאה גולדברג

אֵי־בָּזֶה יִסְתַּיְּמוּ מִשְׁעוֹלִי יְגוֹנִים
וּבִפְרֹחַ אַיֶּלֶת־הַשַּׁחַר בַּצֹּהַר
יְבוֹאֵנוּ פִּתְאֹם רֵיחַ טַל שֶׁל גַּנִּים
מֵעוֹלָם תְּמִים־חִיּוּך וִיפֵה־תֹּאַר.

וְתִכְבַּד עַד מְאֹד הַפְּגִישָׁה עִם הָאוֹר.
וְהַלֵּב יְסָרֵב לְקַבְּלוֹ בִּבְלִי חֶשֶׁד.
וּפָנָה לַלֵּילוֹת וְאֵין דֶּרֶך לַחְזֹר
וְנִכְנַע לַשִּׂמְחָה הַכּוֹבֶשֶׁת.

וְנוֹשְמִים עַל כָּרְחֵנוּ אֲוִיר רַעֲנָן
כְּבוֹגְדִים נְקַבֵּל הַחֶדְוָה הַשּׁוֹכַחַת
עַד נָבִין כִּי חַיֵּינוּ הוּא זֶה הֶעָנָן
שֶׁהָיָה לְבִרְכַּת הַתִּפְרַחַת.

Feature Photo: Sixteen Miles Out