בפרשת תרומה נמסרות בפירוט ההוראות לבניית המשכן, בית המקדש הנייד שיסע עם בני ישראל במסעותיהם במדבר: תרומת חומרי הגלם היקרים, פירוט מבנה המשכן וכלי המשכן. אחד מכלי המשכן הוא ארון העדות, עשוי זהב, המיועד להיות מקום המפגש בין משה לבין אלוהים. על הארון מצויים כרובים, שני מלאכים מכונפים,  שכנפיהם פרושות למעלה ופניהם מופנות איש אל אחיו:

וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת: וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו: וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים (שמות כה, יח-כ).

מה לפרשה שעוסקת במשכן ה' ולחיינו היום? מדוע במשכנו של האל האוסר על פסל ומסכה עומדים מלאכים?

בשונה מהפירוט הרב הנמסר לגבי כלי המשכן ובגדי הכהנים, לא נמסר תיאור של הכרובים, מלבד היותם מכונפים. על דמותם הפיזית אמר רבי אבהו שפני הכרובים כפני ילדים: "מאי כְּרוּב? אמר רבי אבהו: כְּרָבְיָא, שכן בבבל קורין לינוקא 'רָבְיָא'." (מסכת חגיגה יג עב).

הרציונל לציווי ליצור משכן הוא: וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם (שמות כה, ח). כלומר, מבנה הארעי של המשכן מסמל את נוכחותו של האל בקרב העם. כיצד יכול בן אנוש לחוות את נוכחותו הנשגבת של האל? הציווי על יצירת המשכן מגיע אחרי מעמד הר סיני, קבלת עשרת הדיברות, ובהמשך קבלת חוקי מוסר וצדק חברתי המפורטים בפרשת משפטים. הרש"ר הירש פירש "הכרובים מופיעים במקרא בתפקיד כפול: כשומרים וסוככים וכנושאי הכבוד… מסומל בהם הרעיון הבא: על ידי שמירת החוק האלוהי [המסומל בארון בו נמצאים לוחות הברית] מתעלה האדם למדרגת כרוב לעצמו" (שמות פרשת תרומה פרק כ"ה פסוק י"ז).

ספורנו מפרש שאדם שנכנס אל המשכן היה מוקף כרובים, דמויות מכונפות בעלות פנים, כמו הנביא ישעיהו ש"שרפים עומדים ממעל לו" (ישעיהו ו, ב):

"ואת המשכן תעשה" קרא היריעות בשם משכן כי בתוכם היו כסא שלחן ומנורה למשכן שכינה, והיו עשויות כרובים כענין שרפים עומדים ממעל לו וכענין וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו הנראים לנביאים במראות הנבואה (ספורנו שמות כו, א)

אפשר לראות את המשכן כמרחב המזמין חיבור בין הנשגב לבין האנושי. בהקשר זה הכרובים מייצגים את האפשרות לקשר ישיר ובלתי אמצעי בין הרוחני לבין המוחשי, בין אלוהים לאדם: פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ (דברים ה, ד).

אפשר לפרש את עמידת המלאכים, הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה … וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו, כמשל לחיי האדם: האדם שואף לפרוש כנפיים למעלה, לחלום, להתעלות אל מעבר לחיי יום קטנות, ויחד עם זאת אל לו להתנתק ממציאות חייו ולהמלט לעולמות עליונים, עליו גם להביט על פני זולתו, פְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו, להקשיב ולהענות לצרכי האנשים סביבו, להשאר נוכח ומחובר להווייתו האנושית. 

פני הכרובים במשכן הארעי במדבר מופנים זה אל זה. אולם, בבית המקדש שבנה שלמה המלך פני הכרובים מופנים אל הבית: וַיַּעַשׂ בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים כְּרוּבִים שְׁנַיִם מַעֲשֵׂה צַעֲצֻעִים וַיְצַפּוּ אֹתָם זָהָב… כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים הָאֵלֶּה, פֹּרְשִׂים אַמּוֹת עֶשְׂרִים; וְהֵם עֹמְדִים עַל-רַגְלֵיהֶם, וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת (דברי הימים ב, ג, י-יג). רשב"ם מפרש: "מעשה צעצועים – פסוק הוא בדברי הימים, והוא לשון צאצאים כלומר תינוקות, כדאמרינן 'מאי כרוב – כרביא', כלומר כתינוקות הנפטרים מרבותיהן. והיינו דמצדדי אצדודי דאמרן לעיל". כלומר, המלאכים שפניהם פני תינוקות, נוהגים כתלמידי בית מדרש שכאשר הם נפרדים ממוריהם הם מפנים פניהם במחווה של כבוד, באופן דומה למנהג לפיו מתפללים היוצאים מבית הכנסת מפנים את פניהם אל ארון הקודש. 

שתי כנפי הציפור: חוכמה וחמלה

לפי ספר הזוהר האהבה והיראה מייצגות את שתי הכנפיים של התרגול הרוחני: דְּחָכְמָה וּבִינָה אִינוּן נִסְתָּרוֹת בְּמוֹחָא וְלִבָּא בִּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, וְאוֹרַיְיתָא בְלָא דְחִילוּ וּרְחִימוּ לָא פָרְחַת לְעִילָא (תקוני הזהר כה, ב:ו). בבודהיזם שתי כנפי הציפור הן החכמה והחמלה. תרגול חכמה, תרגולי הקשיבות באמצעותם מגיעים להבנה עמוקה של המציאות, ותרגול חמלה, שהיא הכרה בסבל של כל היצורים החשים. שתי העמדות של הכרובים מבטאות את שתי המידות: מידת האהבה/חמלה, "ופניהם איש אל אחיו", ומידת היראה/החכמה, ו"פניהם לבית".   

בשיר "התגלות" משתמשת אגי משעול בחומרי החולין של עבודות הבית ונותנת בהם מימד של קדושה, הומור וחמלה. הסצנה המתוארת שונה מאוד מהתיאור מלא הקדושה וההוד של הכרובים במשכן: חתול מנסה לתפוס מלאך שנתפס על חבל הכביסה. המעבר למימד היומיום מזמין התבוננות במרווח שבין המלאך לבין החתול שמסמל את המרווח שבין החולין לקדושה, בין הרוחני לממשי. הקול הדובר מזמין אותנו הקוראים להתבונן בסיטואציה בחיוך ובחמלה, מתוך מודעות לאתגרי האמונה – במישור המציאות המלאך הוא בגד התלוי על חבל הכביסה, והחתול השחור עשוי לסמל אמונה תפלה – ומתוך קבלה של הצורך האנושי לגשר בין שמים לארץ, בין הנשגב לבין האנושי.  


התגלות

מֻקְדָּם מְאֹד בַּבֹּקֶר
רָאִיתִי עַל חֶבֶל הַכְּבִיסָה שֶׁלִּי
מַלְאָךְ וָרֹד תָּפוּס בִּקְלִיפְּס
וַחֲתַלְתּוּל שָׁחוֹר
מִתַּחְתָּיו
מְנַסֶּה לִתְפֹּס
בְּשַׁרְווּלוֹ

אגי משעול, מתוך: "השפלה הפנימית" (1995)