פרשת בא מתארת את רגעי השיא של יציאת מצרים, ואת המכה האיומה מכולן, המכה העשירית: מכת בכורות.

הפרשה מציגה שני נרטיבים, שני קולות המספרים שני סיפורים שונים. יש את הנרטיב לפיו פרעה היה שליט רע לב שסירב לשחרר את העבדים ועל כך נענש. בנרטיב הזה יש התנגשות בין העבדים המבקשים לצאת לחופשי, לבין המצרים המשעבדים אותם ומסרבים לוותר על רכושם. המאבק בין העבדים "הטובים" לבין המצרים "הרעים" ברור, ומתוך הראיה הזאת כל הרעות שבאות על מצרים, נובעות מעיוורונם של המצרים ומעקשנותו של פרעה שלא לשחרר את העבדים.

גם אם אנחנו מקבלים את הסיפור הזה, סיפור יציאת מצרים שאנו מספרים בכל שנה בליל הסדר, הרי שיש בו כמה בקיעים וקשיים.

וּמֵת כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם: מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה, וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף (שמות יא, ה)

בני ישראל מוגנים מפני מכת בכורות על ידי הסימן שהם מסמנים את בתיהם. ובשעה שהם יושבים לבטח בבתיהם, נופלת מכת בכורות על כל יושבי ארץ מצרים: מבני העשירים ועד בני העניים, עד בני השפחות, עד בכורי הבהמה. גם אם אנחנו מקבלים את ההיגיון לפיו פרעה היה רע ובני עמו היו רשעים, במה חטאו בני השפחות? מה חטאם של בכורי החיות?

השפחה אשר אחר הריחים

סיפור מכות מצרים מתחיל בדם, עם המכה הראשונה בה מי היאור הופכים לדם, ומסתיים בדם עם מכת בכורות בעקבותיה מתים הילדים הבכורים בכל משפחות מצרים. אם מכת דם מעוררת פחד, הרי שמכת בכורות מעוררת זוועה. המספר מתאר את הסבל שחווים המצרים, את כאב האובדן: וַתְּהִי צְעָקָה גְדולָה בְּמִצְרָיִם:  כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת. 

הפרשנים השונים חשים שלא בנוח נוכח הרג אכזרי שכזה, ועוד יותר מכך על כך שגם החלשים והעניים נענשים בעונש שנדמה שרירותי וחסר היגיון. וכי במה חטאו החיות? וכי איזה היגיון אפשר למצוא בהרג של ילדים?

השפחה אשר אחר הריחים היא שבויית מלחמה שנהפכה שפחה ועבודתה היא לטחון את גרעיני החיטה בבור בבית השבויים. פסיקתא דרב כהנא מפרש: "אפילו שפחות המכודנות לריחיים היו אומרות: רצוננו בשעבודנו וישראל בשעבודן". כלומר, גם השבויים והעבדים האחרים ראו עצמם עליונים על ישראל ורצו בשיעבודם. ומה חטאן של הבהמות? בכך שהמצרים הפכו אותם לאלוהות וסגדו להן.

בסיפור המסופר מנקודת מבט לפיה כאשר טוב לאחד רע לאחר, על מנת להצדיק את עונשם הכבד של המצרים יש לצייר אותם כרשעים ואת חטאיהם כשחורים משחור. ומה יעשה במי שהיטיבו עם ישראל? למשל, בת פרעה שהצילה את משה? על כך אומרת מסכת פסחים: "בתיה בת פרעה היתה ראויה למות לולי זכות משה". כלומר, בת פרעה, שהיתה בכורה, ניצלה ממוות בזכות משה שהתפלל והזכיר את מעשיה הטובים למענו.

ברוך עמי מצרים ונחלתי ישראל

אפשר לספר את סיפור מכות מצרים מנקודת מבט אנושית, הרואה את בני ישראל ואת בני מצרים כשווים. בגירסה הזאת של הסיפור העברים והמצרים התערבבו זה בזה והיו שכנים. נכון, ישנם מצרים שנוהגים באכזריות בעברים העבדים, אולם ישנם גם מצרים הנוהגים כשכנים טובים ומשאילים לעברים כלי זהב וכסף, וישנן נשים מצריות שעוזרות להציל את חיי הבנים העבריים שנדונו להיות מושלכים לנילוס.

בגרסת הסיפור האנושי, מכת בכורות היא התרחשות קשה שאין לבני אנוש שליטה עליה, אירוע שרירותי המכה בכולם: עשיר ועני, צדיק ורשע, אדם וחיה. לא כל בני ישראל היו צדיקים, ולא כל בני מצרים היו רשעים, אולם כולם נבלעו בכוחן של הנסיבות. זוהי התרחשות הממחישה את החרב המתהפכת של ההשתנות המתמדת: העברים שהופכים מבני משפחתו המכובדים של יוסף לעבדים מושפלים, המצרים שהופכים מאדוני העבדים למי שמוכים ומנוצחים על ידם.

בשנת 1941 מפרסם נתן אלתרמן את קובץ שיריו השני, שמחת עניים. השירים בקובץ נכתבו בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם השניה, על החורבן וההרס שהמיטה על תרבות אירופה בכלל, ועל יהדות אירופה בפרט. השירים מבטאים את ההתמודדות האנושית נוכח כח הרסני בלתי נשלט, התמודדות שיש בה חרדה ופחד, ויחד עם זאת כח חיות העולה ועומד כמנצח נוכח החורבן. במרכז השיר "על ארץ אבנים" עומדת אישה, שפחתך בת אמתך, עבריה או שמא מצריה, בת דמותה של השפחה אשר אחר הריחיים. האשה בסיפור יציאת מצרים היא כח חיות, נאחזת בחיים, חובקת את בנה העטוף בסודר. הקול הדובר בשיר מבקש שנראה אותה כמי שנבראה בצלם אלוהים, מעבר ללאום ולמעמד חברתי, לראותה כבת אנוש הראויה לחיים.

רְאֵה, הָאֵל, אֶת שִׁפְחָתְך  בַּת אֲמָתְך.
רְאֵה אוֹתָהּ בְּצַלְמְך וּבִדְמוּתְך,
לא תֹאַר לָהּ, אֵלִי, וְלא הָדָר,
וְהִיא הַבֵּן חוֹבֶקֶת בְּסוּדָר.

לא רַחֲמִים בִּקְשָׁה, וְגַם לא רִחֲמוּהָ.
לא נִחוּמִים בִּקְשָׁה, וְגַם לא נִחֲמוּהָ.
וְלא מוֹתָה בִּקְשָׁה וְגַם הִנֵּה חַיָּה
וְעַל עָפָר עוֹמֶדֶת כַּחַיָּה

רַק כֹּח תֵּן לָהּ, אָב רחוּם, רַק כֹּחַ.
לְמַעַן לא תִפֹּל בְּטֶרֶם עֵת בְּלִי כֹּח,
בָּרוּך נוֹתֵן כּוֹחוֹ עַל אֶרֶץ וְדַרְדָר –
וְלָהּ וְלֶחָבוּק לָהּ בַּסּוּדָר.

"על ארץ אבנים", בתוך: שמחת עניים, נתן אלתרמן

Feature Photo: Käthe Kollwitz, Woman with Dead Child (1903)