פרשת שאלת כלי כסף וזהב מוזכרת שלוש פעמים:

בזמן ההתגלות בסנה נאמר:
וְנָתַתִּי אֶת-חֵן הָעָם-הַזֶּה, בְּעֵינֵי מִצְרָיִם; וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן, לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת; וְשַׂמְתֶּם, עַל-בְּנֵיכֶם וְעַל-בְּנֹתֵיכֶם, וְנִצַּלְתֶּם, אֶת-מִצְרָיִם  (שמות ג, כא-כב).

לאחר מכן מצווה משה:
דַּבֶּר-נָא, בְּאָזְנֵי הָעָם; וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ, וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ, כְּלֵי-כֶסֶף, וּכְלֵי זָהָב. וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרָיִם; גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה, גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי-פַרְעֹה, וּבְעֵינֵי הָעָם (שמות יא, ב-ג).

ולבסוף נאמר:
וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ, מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת. וַיהוָה נָתַן אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרַיִם–וַיַּשְׁאִלוּם; וַיְנַצְּלוּ, אֶת-מִצְרָיִם (שמות יב, לה-לו).

הפרשנים שואלים מדוע היה כל כך חשוב לצוות על העם לשאול כלי זהב וכסף מאנשי מצרים. הפרשנות במסכת ברכות מציגה את האל כמי שמבקש ממשה שיבקש מהעם לשאול כלי כסף וזהב, על מנת שתתקיים ההבטחה שניתנה לאברהם בברית בין הבתרים:

'דבר נא באזני העם וגו' (שמות יא ב) – אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה. אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל: בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב,  שלא יאמר אותו צדיק: 'ועבדום וענו אתם' (בראשית טו יג) – קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' (בראשית טו יד) – לא קיים בהם (בבלי ברכות דף ט).

בדיון הזה ישנה פרשנות נוספת לפיה בני ישראל היו כאסיר שמציעים לו לצאת לחופשי ביום המחרת עם רכוש גדול, והוא מבקש לצאת לחופשי מיד ומוותר על ההבטחה לעושר:

אמרו לו: ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום (בבלי ברכות דף ט).

מעניין לשים לב, שבכל הנוגע ליציאת מצרים, מתקיים שיוויון בין נשים לבין גברים. משה מצהיר בפני פרעה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג יְהוָה לָנוּ (שמות י, ט). בנוסף, לנשים יש חלק פעיל בגאולה, משום שהן אלה המיועדות לשאול את כלי הזהב והכסף משכנותיהן המצריות: וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב (שמות ג, כא).

סוגיית כלי הזהב והכסף מעלה שאלה בנוגע ליחסים שבין בני ישראל למצרים. האם בני ישראל רימו את המצרים? שאלו מהם כלי זהב וכסף ללא כוונה להחזירם, ובכך רימו את המצרים והותירו אותם ככלי ריק?

הפרשנים במסכת ברכות רואים את כלי הזהב והכסף כסמל לברכה שהתברכו בה בני ישראל, ומשלקחו את הכלים, לקחו עימם את הברכה, והותירו את מצרים ריקה: "וינצלו את מצרים א"ר אמי מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן ור"ל אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים" (ברכות ט, ע"ב).

בראיה זו, מדובר במשחק שסכומו אפס. הצלחתם של בני ישראל מחייבת את כשלונם של מצרים. אם בני ישראל יוצאים "מלאים" ברכוש גדול ובברכה, הרי מצרים נותרת "ריקה."

בכל הנוגע לשפע ולברכה, האם מדובר במשאב מתכלה, שאם הוא ניתן לבני ישראל, בהכרח הוא נלקח ממצרים? אפשר לראות שפע וברכה כאור שמש או כגשם הניתנים לכולם באופן שווה, וזה נהנה וזה אינו חסר.

נאמר על הנשים ששאלו את הכלים משכנותיהן המצריות: וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ. משמע, כנראה שמעבר ליחסי שיעבוד, היו גם יחסי שכנות בין בני ישראל לבין המצרים. אולי היתה זו אחווה של בני המעמדות הנמוכים.  

בנוסף, פרעה עצמו מבקש חלק בברכה של בני ישראל: וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן … וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה, כְּדַבֶּרְכֶם. גַּם-צֹאנְכֶם גַּם-בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם, וָלֵכוּ; וּבֵרַכְתֶּם, גַּם-אֹתִי (שמות יב, לא-לב).

אולי הנשים ששאלו את כלי הזהב והכסף לא רימו את שכנותיהן, אלא לקחו את הכלים כסמל לברכה, ברכה שתשרה על מצרים ועל בני ישראל, ברכה ממנה כולם נהנים ואיש אינו יוצא חסר, כפי שנאמר בנבואת אחרית הימים:

בַּיּוֹם הַהוּא [תהיה] בְּרָכָה, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה צְבָאוֹת, לֵאמֹר: בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם …  וְנַחֲלָתִי, יִשְׂרָאֵל  (ישעיהו יט, כד-כה).

Feature Photo: Assorted Silver Pocket Watches, by Giallo

החל מ- 3.2.20 אני מקיימת סדרת מפגשים בנושא נשים שירה ומקרא בכרמיאל. מוזמנים להגיע וללמוד ביחד! פרטים בלינק