אלישבע בת עמינדב מוזכרת בפסוק אחד בפרשת וארא: וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר (שמות ו כג). שמה של אלישבע מופיע כחלק מרשימות יוחסין, שכוללות שמות של גברים רבים. העובדה ששמה של אשה מופיע ברשימות אלו מייחד את אלישבע. ספרות החוכמה עוסקת רבות בייחוס שלה, ומכנה אותה "אם הכהונה." אלישבע, בת עמינדב, אחותו של נחשון, שהיה הראשון לקפוץ אל מי ים סוף ומונה לנשיא שבט יהודה, קשורה לזרע מלכות (דוד המלך הוא צאצא של שבט יהודה). אלישבע, אשת אהרון, קשורה לזרע כהונה. בניה יהיו כהנים במשכן, ומהם יצאו הכהנים העתידיים של עם ישראל.

מהאופן בו מוצג קשר הנישואין בין אלישבע לבין אהרון לומדים החכמים שעל הגבר לעמוד על אופיו של אחיה של כלתו המיועדת, משום שרוב הבנים דומים לדוד מצד האמא:

אמר רבא: הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה, שנאמר: "ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון". ממשמע שנאמר בת עמינדב, איני יודע שאחות נחשון היא? מה תלמוד לומר אחות נחשון? מכאן, שהנושא אשה צריך שיבדוק באחיה. תנא: רוב בנים דומין לאחי האם (בבא בתרא קי, א).

אלישבע מתוארת כמי שידעה שמחות רבות, אבל גם אובדן נורא:

"מי זאת עולה מן המדבר" – מדבר באלישבע בת עמינדב. אמרו: אלישבע בת עמינדב ראתה חמש שמחות ביום אחד: ראתה יְבָמָהּ מלך, ואחִיהָ נשיא, ובעלה כהן גדול, ושני בניה סגני כהונה, ופנחס בן בנה  משוח מלחמה. כיון שנכנסו בניה להקריב יצאו שרופין ונהפכה שמחתה לאבל, מיד נעשית כתימרות עשן (שיר השירים רבה ג, ז).

חמש שמחות שידעה אלישבע: יבמה (משה) הפך למנהיג ישראל, אחיה (נחשון) הפך נשיא, בעלה (אהרון) מונה לכהן גדול, שני בניה (נדב ואביהו) מונו לסגני כהונה, נכדה (פנחס) היה הכהן הראשון שנמשח לקרב. ובמה שנדמה כשיא שמחתה, מכה בה אסון: בזמן השמחה הגדולה של חנוכת המשכן, וחניכת הכהנים (ביניהם שני בניה, נדב ואביהו), נשרפים נדב ואביהו באש ומתים.

מציאות החיים האנושית היא ארעית והשמחה מהולה בה בעצב. בפירוש לדברי קהלת: לִשְׂחוֹק, אָמַרְתִּי מְהוֹלָל; וּלְשִׂמְחָה, מַה-זֹּה עֹשָׂה, מביא קהלת רבה את השמחה הגדולה של אלישבע שהיתה מהולה באובדן גדול:

"לשחוק אמרתי מהולל" – מה מעורבב השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב. אלישבע בת עמינדב ראתה ד' שמחות ביום אחד, משה יבמה מלך, נחשון אחיה נשיא ראש כל הנשיאים, אהרן בעלה כהן מלובש אבני אפוד, שני בניה סגני כהונה, וכיון שנכנסו להקטיר שלא ברשות נשרפו ונהפכה שמחתה לאבל. הוי אומר: "ולשמחה מה זו עושה" שנאמר (ויקרא ט"ז) אחרי מות שני בני אהרן וגו' (קהלת רבה ב, ב).

מכאן מפרש שיר השירים רבה שאלישבע היא המייצגת את הפסוק "מִי זֹאת, עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר, כְּתִימְרוֹת, עָשָׁן" (שיר השירים ג, ו). כשם ששמחתה הגדולה העלתה אותה מעלה מעלה, כך הפך אותה האסון הנורא של אובדן בניה לתמרות עשן.

קשה לתאר את עוצמת השמחה ואת תהומות הכאב המתוארים בסיפורה של אלישבע, אם הכהונה שהפכה לאם שכולה, במעבר חד משמחה ליגון. המשורר פיליפ לרקין מתאר את חווייתו של האדם ההולך בשדות כשחוויית הריקנות של האובדן מלווה אותו:

עֶרֶב בָּא לָרֶדֶת
עַל הַשָּׂדוֹת, עוֹד לֹא נִרְאָה כְּמוֹתוֹ,
אֵינוֹ מַדְלִיק שׁוּם מְנוֹרָה.

מִשְׁיִי מִמֶּרְחָק, אַךְ בְּהִמָּשְׁכוֹ
עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הֶחָזֶה
אֵינוֹ מֵבִיא שׁוּם נֶחָמָה.

לְאָן נֶעֱלַם הָעֵץ שֶׁמִּסְמֵר
אֶרֶץ לְשָׁמַיִם? מַה זֶה תַּחַת כַּפּוֹתַי,
שֶׁאֵינִי יָכֹל לְהַרְגִּישׁ?

מַה מַכְבִּיד אֶת יָדַי מַטָּה?

   ~ פיליפ לרקין, הליכה. מאנגלית: עודד וולקשטיין.