פָּרָשַׁת שְׁמִינִי היא פרשת השבוע השלישית בספר ויקרא. הפרשה נחלקת לשני חלקים. בחלק הראשון עוסקת הפרשה באירועי היום השמיני, יום חנוכת המשכן, ובמות שני בני אהרון. החלק השני עוסק בדיני מאכלות אסורים ומציג חלק מדיני טומאה וטהרה.

לאחר שבעה ימי מילואים של הכנות, מגיע היום השמיני בו חוגגים את חנוכת המשכן. השמחה הגדולה,  המתוארת כמו שמחת יום כלולות, נגדעת באיבה כאשר נדב ואביהו, סגני הכהן הגדול, נשרפים חיים לעיני אביהם אהרון:

וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה (ויקרא י, א-ב).

מות נדב ואביהו היא אחת הפרשות הקשות וחסרות הפשר, לה התקשו פרשנים רבים לתת הסבר. פרשת שמיני עוסקת באבחנה בין קודש לחול, בין טהור לטמא. מכאן, שעיקר ההסברים מוצאים פגם בכוונותיהם של נדב ואביהו או טעות במעשיהם שעלתה להם בחייהם.

רבי לוי מפרש שנדב ואביהו חטאו בחטא הגאווה. נדב ואביהו הם בנים למשפחה מיוחסת:  אימם, אלישבע בת עמינדב, בת לזרע מלכות, אחיה, נחשון, הוא נשיא שבט יהודה. דודם, משה, אחי אביהם, מנהיג את העם, אביהם הוא הכהן הגדול, הם-עצמם נבחרו להיות סגני כהנים. בשל ייחוסם הגבוה החשיבו עצמם נדב ואביהו מורמים מעם עד כדי כך שאף אישה לא נראתה להם מתאימה, ולכן נותרו רווקים:

רַבִּי לֵוִי אָמַר שְׁחָצִים הָיוּ, הַרְבֵּה נָשִׁים הָיוּ יוֹשְׁבוֹת עֲגוּנוֹת מַמְתִּינוֹת לָהֶם, מָה הָיוּ אוֹמְרִים, אֲחִי אָבִינוּ מֶלֶךְ, אֲחִי אִמֵּנוּ נָשִׂיא, אָבִינוּ כֹּהֵן גָּדוֹל וְאָנוּ שְׁנֵי סְגָנֵי כְּהֻנָּה, אֵי זוֹ אִשָּׁה הוֹגֶנֶת לָנוּ? (ויקרא רבה כ, י).

הרש"ר הירש רואה את גאוותם של נדב ואביהו בכך שראו צורך להקריב קורבן מיוחד משלהם, ולא הכירו בכך שהם ממונים כשליחי העם בלבד:

בה בשעה שהאומה זכתה לגילוי קירבת ה', הרי הם חשו צורך בקרבן מיוחד משלהם; ומכאן, שלא פעמה בלבם רוח נכונה של כהונה. כהני ישראל בטלים בכלל האומה; אין להם מעמד משלהם; כל עצמם – שהם עומדים בקרב עמם, ומכאן כל מעמדם לפני ה' (הרש"ר הירש, ויקרא י, א-ב).

ספרא מפרש את מעשה נדב ואביהוא כמעשה של אהבה: "ויקחו שני בני אהרון – אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה". בהקשר זה אפשר לראות במעשה נדב ואביהוא אהבה שחרגה מגבולותיה, והפכה מכלה. השניים נשרפו, פשוטו כמשמעו, באהבתם לה', בכמיהתם אל החווייה הרוחנית.

מדרש שמעוני מתקומם על מותם חסר הפשר של שני הבנים ושואל כיצד זה טיטוס הרשע טימא את קודש הקודשים ויצא ללא פגע, ואילו בני אהרון, נכנסו בכוונה לקדש ונשרפו באש כקורבן: "טיטוס הרשע נכנס לקודש הקודשים וגדר שתי פרוכות ויצא בשלום ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים?" (מדרש שמעוני, פרשת שמיני).

האם חוויה רוחנית צריכה להיות מכלה ושורפת? האם חובה על הקדושה שתהיה מתוחמת בגבולות של זמן ומקום, שמא תשרוף ותכלה? אפשר להסיק ממעשה נדב ואביהו שאם רק נשמור על גבולות הקודש והחול, על גבולות הטמא והטהור, ואף נקפיד על גבולות באהבה ובגאווה, חיינו יהיו מובטחים ומוגנים.

הנביא ירמיהו מזהיר את העם בנבואתו שלא להסתמך יתר על המידה על הקפדה בדיני טהרה וטומאה בפולחן המקדש: אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם, אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר:  הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה, הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה (ירמיהו ז, ד). עבור ירמיהו, שמירה על החוקים שבין אדם לחברו חשובה יותר.

צריך כל אדם שיהיו לו שני כיסים

גבולות קשיחים אינם מועילים בהתמודדות עם נסיבות חיים משתנות. גם מידה מסויימת של גאווה וביטחון עצמי במעשינו אינה מזיקה תמיד. כיצד נדע איך להתאים את מעשינו למצבים משתנים?

כאשר יצא מביתו ובחר בדרך רוחנית התנסה סידהרתא בתרגול סגפני המטיף להקפדה על חוקים נוקשים, ולאחר מכן התנסה בתרגול נהנתני המתיר את הכל. בסופו של תהליך הבודהא מלמד הליכה בדרך האמצע, דרך שאינה נוטה לקיצוניות בשום דבר ועניין. ההשתנות המתמדת והשרירותית במהלך חיי היומיום מציבה אתגרים רבים ושאלות בפני המתרגל. הבודהא מדבר על אמצעים מיומנים (Upaya): היכולת לעשות את המעשה הנכון בזמן הנכון, לומר את המילים המתאימות בתזמון הראוי. היכולת לנהוג במיומנות ובהתאמה לנסיבות משתנות, להתהוות ביחד עם המתרחש ולא בנפרד או בניגוד לו, היא תרגול לחיים, תהליך לימוד בו אין הבטחה או וודאות אלא רק תרגול והתנסות.

רבי שמחה בונים מספר סיפור חסידי על הליכה בדרך האמצע שיש בה איזון בין כוחות סותרים:

אמר רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה: לכל אחד צריכים להיות שני כיסים, ובהם ישתמש כשיצטרך לכך.
בכיס אחד יהיה כתוב – "בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם" (משנה, סנהדרין, פרק ד משנה ה), ובכיס השני – "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז). ועוד הוסיף: "הרבה טועים, ומשתמשים בכיס ההפוך מזה שהם צריכים לו."

האימרה "בשבילי נברא העולם" היא מקור לתחושת ערך וביטחון עצמי. אולם, אם נוהגים בה בקיצוניות היא יכולה להוביל לגבהות לב וחוסר התחשבות בזולת. לעומתה, האימרה "ואנכי עפר ואפר" מעודדת צניעות וענווה, אך אם ננהג בה בקיצוניות היא יכולה להוביל לתחושה של חוסר יכולת וייאוש. בחיי היומיום, נוכח שרירותיות הקיום האנושי, האתגר הוא למצוא את האיזון שבין הכוחות הסותרים, לדעת להשתמש בכל "כיס" בתזמון הנכון ובמידה הנכונה, ללא פחד.

האם נדב ואביהו השתמשו בכיס ההפוך מזה שהיו צריכים לו? בחרו בכיס בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם במקום בכיס וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר? קשה לתת הסבר מספק לאובדן הנורא המתואר בפרשת שמיני. תגובתו של אהרון, וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן, נדמית המתאימה ביותר. ההשתנות המתמדת של נסיבות החיים עשויה לעיתים להוביל לאובדן נורא לו ראויה רק שתיקה נדהמת, כואבת.  

Feature Photo: Joel Overbeck, Flower in my Pocket