פרשת פקודי היא הפרשה האחרונה בספר שמות. ספר שמות פותח בירידת יעקב ובניו למצרים ומסתיים בהקמת המשכן במדבר. הסיפורים בספר שמות מתארים מהלך של ירידות ועליות, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא וחוזר חלילה: ירידת יעקב ובניו למצרים כתוצאה מרעב כבד, ומעבר לחיי שפע בארץ גושן כקרובי משפחתו של יוסף, המשנה לפרעה. בהמשך, חיי השפע מתחלפים בנפילה לסבל של עבדות, רדיפה וגזרות שמד. אחרי שנים של שיעבוד מתרחשים אירועי יציאת מצרים, ובעקבותיהם עליה מעבדות לחירות, שלאחריה ההתעלות הרוחנית במעמד הר סיני. במהלך ההליכה במדבר אחרי אל בלתי נראה אל ארץ לא נודעת, ישנן מריבות ופחד מפני זעם האל, התמודדות עם אויבים מבית ומחוץ, ואז, לקראת סיום ספר שמות, מתרחש תהליך הבניה של המשכן. מהלך ספר שמות הוא תיאור של השתנות מתמדת, סיפורן של נסיבות החיים המשתנות ללא הפסקה וללא התרעה.

הקמת המשכן מתחילה בהבטחה, וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם (שמות כה, ח) ומסתיימת בפסוקים המתארים את משכן הארעי במדבר המלא בנוכחות האל:

וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן… וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם. וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן–וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן יְהוָה עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ–לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם (שמות מ, לד-לח).

עמוד האש והענן מלווים את בני ישראל במסעם במדבר מאז צאתם ממצרים. רבינו בחיי מפרש את נוכחות הענן ביום ועמוד האש בלילה כמופע סמלי של מידת הרחמים ומידת הדין:

"כִּי עֲנַן יְהוָה עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ.." היה ראוי שיאמר הכתוב "ענן ביום ואש תהיה בלילה", אלא שבא לרמוז על מידת יום ומידת לילה. במילה "יום" נכפלה האות מ' ונאמר "יוֹמָם" כדי לרמוז על מידת הרחמים. למילה ליל נוספה האות הא, ונאמר "לַיְלָה" וזאת כדי לרמוז למידת הדין שהיא שולטת בעיקר בלילה (רבינו בחיי, שמות מ, לח).

בני האדם שופטים את נסיבות החיים המשתנות לפי תוצאותיהן. תוצאה לחומרה, מתפרשת כמידת הדין, תוצאה לטובה, מתפרשת כמידת הרחמים. נוכח החשש מפני אי הוודאות, רש"י מפרש שכאשר סיים העם את מלאכת בניית המשכן וכליו משה בירך את העם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידכם (רש"י ויקרא ט, כג).

מדרש שמות רבה מפרש שהקמת המשכן לא היתה פשוטה:

כַּמָּה חֲכָמִים הָיוּ שָׁם וּבָאוּ לָהֶם אֵצֶל משֶׁה וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לַהֲקִימוֹ… נָטְלוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְלַאכְתּוֹ וּבָאוּ לָהֶם אֵצֶל משֶׁה וְאוֹמְרִים הֲרֵי קְרָשִׁים, הֲרֵי בְּרִיחִין, כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה אוֹתָם מִיָּד שָׁרְתָה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהֵקִימוֹ. וְלֹא תֹאמַר משֶׁה הֶעֱמִידוֹ, אֶלָּא הַמִּשְׁכָּן נַעֲשׂוּ בוֹ נִסִּים וְעָמַד מֵעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הוּקַם הַמִּשְׁכָּן (שמות רבה נב, ד).

בסיום עבודות ההכנה, כל מרכיבי המשכן מוכנים, אולם כאשר משה וכל חכמי הלב שעסקו במלאכת הבניה רוצים לחבר הכל יחדיו ולהקים את המשכן, הם לא מצליחים במשימה. הכלי יקר מפרש שיש ללמוד מכך על מעשי האדם, שיכול לקחת אחריות רק על מעשיו אך לא על תוצאותיהם:

אמר הקב"ה עסוק אתה בהקמתו והוא עומד מאליו שנאמר הוקם מאליו משמע, ויש בזה רמז לכל המעשים אשר האדם עושה כי קצרה יד האדם להשלימם החל וגמור אלא האדם הוא המתחיל וה' יגמור על ידו (הכלי יקר על שמות מ, ב)

לֹא הֶאֱמַנְתִּי, פָּסַעְתִּי קַל כְּפַרְפַּר וְכַּבֵד כְּפִיל

החיים הם עליות ומורדות, השתנות מתמדת של נסיבות. אין לדעת מתי תאזן מידת הרחמים את מידת הדין. איננו יכולים לשלוט בתוצאות, אנחנו יכולים לקחת אחריות רק על הכוונות ועל המעשים שלנו. כאשר הצטרפות ממוזלת של נסיבות מובילה לתוצאות אותן ביקשנו לעצמנו, אנחנו יכולים לפרש זאת כאירוע ניסי בו התרחשה התערבות לטובתנו. בפרשנות הזאת יש מידה לא מבוטלת של ראיית עצמנו כמרכז העולם. הפרשנות של "עסוק אתה בהקמתו והוא עומד מאליו," מזמינה אותנו לתרגל התמדה בעשיה ביחד עם צניעות וקבלה של כל תוצאה באשר היא.

ההכרה בהשתנות המתמדת של הנסיבות, ובכך שאנחנו לא שולטים בתוצאות של מעשינו יכולה לעורר חרדה. יש מי שמוצאים נחמה באמונה נוכח תחושה של פחד. ומה יעשה מי שלא מאמין? בשיר "גשר" ליאופולד סטאף מתאר עשיה מתמדת בהווה, צעד אחר צעד. ללא אמונה, פשוט להיות, פשוט לעשות, מרגע לרגע בהווה.

גֶּשֶׁר
ליאופלד סטאף

לֹא הֶאֱמַנְתִּי
בְּעָמְדִי עַל גְּדַת הַנָּהָר,
הָרָחָב וְהַסּוֹחֵף,
שֶׁאֶעֱבֹר גֶּשֶׁר זֶה,
הַקָּלוּעַ מִקְנֶה דַּק, שָׁבִיר
קָשׁוּר בַּסִּיבִים.
פָּסַעְתִּי קַל כְּפַרְפַּר
וְכַּבֵד כְּפִיל,
הָלַכְתִּי בּוֹטֵחַ כְּרַקְדָן
וּמִתְנוֹדֵד כְּעִוֵּר.
לֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁאֶעֱבֹר אֶת הַגֶּשֶׁר הָזָה.
ובעמדי כָּעֵת בַּגָּדָה הַשְּׁנִיָּה,
אֵינִי מֵאָמִין שֶׁעָבַרְתִּי אוֹתוֹ.

תירגם מפולנית: רפי וייכרט
מתוך הספר: אחרי מהפכות רבות, הוצאת כרמל

Feature Photo: Tien-Vu Ngoc