הציווי על שמירת השבת מופיע לפני ואחרי מעשה העגל. לפני מעשה העגל השבת מוצגת כבְּרִית עוֹלָם, מרחב זמן מקודש, זכר למעשה בראשית:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ: כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת, כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם…  שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת… בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם: כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ (שמות ל״א:י״ב-י״ז)

לאחר מעשה העגל הברית בין האל לעמו נשמטה, וגם נשמט האיזכור המפורש של מעשה בראשית. לעומת זאת, מודגש איסור המלאכה ונוסף איסור על הבערת אש:

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (שמות ל״ה: א׳-ה׳)

אם מפרשים את מעשה העגל כחטא, אפשר לראות את השינוי בציווי על השבת כעונש לדורות. על פי המדרש, האש ניתנה לאדם על ידי האל:

כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הִתְחִיל הַחשֶׁךְ מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא וְנִתְיָרֵא אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלט, יא): וָאֹמַר אַךְ חשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי, אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (בראשית ג, טו): הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב, בָּא לְהִזְדַּוֵּג [להתנכל] לִי, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זִמֵּן לוֹ שְׁנֵי רְעָפִים וְהֵקִישָׁן זֶה לָזֶה וְיָצָא מֵהֶן אוֹר וּבֵרַךְ עָלֶיהָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי. מַה בֵּרַךְ עָלֶיהָ, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ (בראשית רבה יא, ב)

לאחר הגירוש מגן עדן, יורד חושך על העולם. האדם מפחד מהחושך, ומפחד מחזרתו של הנחש. האל מזמן לו שני לוחות עליהם מקיש האדם ומקבל את אורה ואת חומה של האש. כאשר העם מפר את הברית שזה עתה נוצרה, העונש הוא לקיחת מתנת האש. 

שבת ללא אש היא שבת קרה וחשוכה. מיד כשהוא יורד מההר קורא משה לנאמניו בני שבט לוי, מִי לַיהוָה אֵלָי, והם עוברים במחנה והורגים את אחיהם ואת קרוביהם שנכנעו לחומר וליצר. האיסור החמור על הנאות הגוף מתמשך לאורך הדורות כציווי על שבת נזירית ללא אור ואש. האיסיים שכינו עצמם "בני התורה" סלדו מהשחיתות הנהנתנית שפשטה בירושלים ובחרו בחיי נזירות במדבר יהודה שם נמנעו מאחזקת רכוש, והקפידו על איסור מלאכה ועל איסור הדלקת אש בשבת:

… בימי השבתות הם מחמירים באסור מלאכה מכל היהודים. ולא די להם שהם מכינים את המאכלים לעצמם מערב שבת, לבל יבעירו אש ביום (הקדוש) ההוא… (יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים).

גם הקראים פירשו את הפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה, ג) בפרשנות נזירית וחמורה: הקראים אוכלים בשבת מאכלים קרים ולא מדליקים נרות. היציאה מהבית היא רק לתפילה בבית הכנסת, וקיים איסור על קיום יחסי אישות בשבת.

אָכַלְתְּ? נַחְתְּ? תִּקְרְאִי מַשֶּׁהוּ טוֹב

במיתולוגיה היוונית פְּרוֹמֵתֶאוּס יצר את בני האדם מעיסה של אדמה ומים. כדי להגן על ברואיו חסרי הישע, פרומתאוס גונב אש מהאלים ומעניק אותה לבני האדם. אפשר לקרוא את סיפור גניבת האש של פרומתאוס כמעין סיפור בראשית בו האדם גונב דבר מה אלוהי ונשגב והופך אותו לשלו. בשני המקרים מדובר במילוי צרכי הגוף שיש בהם גם מילוי צרכי הנפש: פרי עץ הדעת מביא חוכמה ודעת ביחד עם מיניות ויצר; מתנת האש מביאה אור וחום ביחד עם תובנה ויצירתיות.

חז"ל מכניסים את האור והחום לשבת, מתוך חיבור למעשה בראשית, זִמֵּן לוֹ שְׁנֵי רְעָפִים וְהֵקִישָׁן זֶה לָזֶה וְיָצָא מֵהֶן אוֹר, ומתוך עשיה שעיקרה דאגה לזולת: "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר!" (מסכת שבת לד ע"א). ראשית, דאגה לעניים (מעשר) ומפגש עם השכנים (עירוב), ואז הדלקת הנר וזימון האור והחום.

אם רואים את מעשה העגל כיצירה של כלי קיבול לקדושה, כשילוב בין חומר לרוח, הרי ששבת נזירית ללא אש היא שבת בה מנדים את הגוף והחומר לטובת רוחניות. אולם, האדם הוא שילוב בין חומר לבין רוח, והאש מלמדת מידתיות ואיזון בין האש הפרועה והכאוטית, לבין האש הביתית והמתורבתת.

מצוות הדלקת הנר מסורה בידיהן של נשים. הנשים באופן מסורתי נתפסות כחומר, כמי שאמונות על הדאגה לצרכי הגוף, וכמי שמצפים מהן להקדיש עצמן לצרכי הבית והמשפחה, מה שהופך עבורן את השבת ליום של הכנות ועבודות שירות. בשיר "אדם צריך לומר בערב שבת" רוחמה וייס מחליפה את הציווי מדרבנן, עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר, להזמנה לחוות את השבת כזמן המכיל ומערסל כמו אם טובה, המזמינה את רחל בתה, ליצור לעצמה מרחב של מנוחה, המשלבת בין צרכי הגוף, אָכַלְתְּ? נַחְתְּ? לבין צרכי הנפש, תִּקְרְאִי מַשֶּׁהוּ טוֹב.

אדם צריך לומר בערב שבת
רוחמה וייס

לָמַדְנוּ בַּשִּׁעוּר:
"שְׁלֹשָה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר
בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת:
עִשַּׂרְתֶּם? עֵרַבְתֶּם? הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר."
וְרָחֵל סִפְּרָה לָנוּ 
שֶׁגַּם כְּשֶׁכְּבָר הָיְתָה מְבֻגֶּרֶת
בְּכָל יוֹם שִׁשִּׁי אִמָּא שֶׁלָּהּ טִלְפְּנָה
וְאָמְרָה לָהּ:
אָכַלְתְּ? נַחְתְּ? תִּקְרְאִי מַשֶּׁהוּ טוֹב.

Feature Photo: Berthe Morisot, Reading (1873).