על פי המסורת שלמה המלך כתב את מגילת שיר השירים. רבי יונתן מפרש שהמגילה נכתבה כשהיה שלמה צעיר "שכן דרך הארץ שאדם נער אומר דברי זמר" (בבא בתרא יד, א).

נהוג לקרוא את מגילת שיר השירים במהלך ליל הסדר או בחול המועד. שיר השירים מתאר חיזור ואהבה בין גבר לאישה. באופן סמלי שיר השירים מתאר את מערכת היחסים בין אלוהים לבין עם ישראל, מערכת יחסים שהחלה עם יציאת מצרים, האירוע המכונן של חג הפסח. בנוסף, חג הפסח חל בזמן האביב, זמן התחדשות הטבע. תיאורי הלבלוב ופריחת הטבע בשיר השירים מתאימים לעונת הפסח:

כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו, עָבָר; הַגֶּשֶׁם, חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ; וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ.  הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ (שיר השירים ב, יא-יג).

האביב הוא זמן התעוררות והשתנות. השתנות מתמדת עשויה לעורר חרדה, אך יכולה גם להביא שמחה והנאה. לעיתים השינוי הוא ברכה. קפאון החורף מפשיר והופך לאביב: הטבע מלבלב ופורח, האויר מתחמם ומתמלא שירה. בשונה משירת הים הנאמרת לאחר התרחשות נס, שיר השירים הוא שירו של העולם הזה, עולם של טבע ויחסים בין בני אדם, מציאות של תעצומות רגש, כמיהה, כאב, שמחה והאהבה.

מה אפשר לקחת ממגילת שיר השירים לתרגול קשיבות בחיי היומיום?

הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ—הַשְׁמִיעִנִי

מדרש שיר השירים מדבר על הפער שבין עשייה משותפת בכיוון אחד ובקול אחד, מול מהומה ומריבה, אי סדר והעדר מודעות ודעת. הדבר נכון לקבוצת אנשים כשם שהוא נכון לחוויה של האדם היחיד. בחווייה האישית, חישבו על הפער שבין עשייה שמכוונת על ידי שקט פנימי לבין מלחמת קולות ומחשבות המתנגשות זו בזו:

כשישראל נכנסים לבתי-כנסיות וקורין קריאת-שמע בכיוון אחד, בדיעה וטעם אחד, הקב"ה אומר להם: היושבת בגנים, כשאתם קורין חברים, אני ופימליא שלי מקשיבים לקולך, השמיעיני! אבל, כשישראל קורין קריאת שמע בטירוף הדעת, זה מקדים וזה מאחר, ואינם מכוונים דעתם בקריאת-שמע, רוח הקדש צווחת ואומרת: ברח דודי ודמה לך לצבי.

אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי

מדרש רבה מחליף בין החוקים והמצוות, לבין גמילות חסדים; בין כוונות לעשות צדקה לעשיה בפועל של הטוב; בין הפרדה בין קודש לחול ועבודת קורבנות ומקדש, לבין תפילה, לימוד ומפגשים בקהילה:

אני ישנה מן המצוות, ולבי ער לגמילות חסדים. 
אני ישנה מן הצדקות, ולבי ער לעשותן.
אני ישנה מן הקרבנות, ולבי ער לקריאת שמע ותפילה.
אני ישנה מבית המקדש, ולבי ער לבתי כנסיות ובתי מדרשות (מדרש רבה)

המדרש ממשיך ואומר שאין צורך להגדיל לעשות, גם עשייה שמתאימה ליכולת שלי עכשיו מספיקה בהחלט, פתח קטן מאפשר פתחים גדולים. בהקשר של תרגול, מוטב לתרגל מעט מאשר לא לתרגל בכלל:

אמר הקב"ה לישראל: בני! פתחו לי פתח אחד של תשובה, כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו.

אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים; אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ, וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ

במסכת יומא נאמר "יהיו כל פניות שאתה פונה דרך ימין למזרח." למה הכוונה? בצמתים שונות במהלך חיינו איננו בטוחים לאן לפנות, ומה הדבר הכי טוב לעשות. מהי פניה לימין, למזרח? זוהי פניה לטובת החסד, לכיוון האור, בין אם זה במחשבה, במעשה או בדיבור.

במילות שיר השירים, אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ, א- אמונה, נ- נתינה, ה- השראה (אנ"ה). הזמנה לעזוב את ההרגל לפיו אנו רואים עצמנו כמרכז היקום, לפתוח את ליבנו לחסד, להשראה, ליצירה ולנתינה.

חג פסח שמח!

Feature Photo: Roses by Insung Yoon