צייר לי טרגדיה: על נפש האדם שהיא אינסוף

פרשת שמיני מתארת את יום חנוכת המשכן. יום חגיגי מלא שמחה, בו מתרחשת טרגדיה איומה:

וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן

נדב ואביהו, שני פרחי הכהונה, בניו של אהרון הכהן ואלישבע בת עמינדב אחות נחשון, מתים בשעה הפולחן. ספרא מפרש את מעשה נדב ואביהוא כמעשה של אהבה "ויקחו שני בני אהרון – אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה".

רש"י מפרש שמשה מנחם את אהרון באמירה שידע שהבית יתקדש במי שקרובים לה', אלא שציפה שהוא או אהרון יבחרו, והנה נדב ואביהוא נמצאו ראויים יותר:

הוא אשר דיבר וגו'. (זבחים קטו, ב) היכן דיבר? "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" (שמות כט, מג). אל תקרי בכבודי אלא במכובדי. אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.

ההפטרה לפרשת שמיני היא מתוך שמואל ב' ומספרת את סיפור העלאת ארון הברית לירושלים בימי דוד המלך. גם כאן מתרחש אסון דומה: אחד הכהנים, עוזה, נוגע בארון הברית ומת במקום.

וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו. וַיַּרְכִּבוּ אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל-עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת-הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה. וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן. וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים. וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. וַיִּחַר-אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל-הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּרָא דָוִד אֶת-ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה'.

קשה לנו מאוד לקבל מוות פתאומי, ללא סיבה ברורה, של אדם שמעשיו וכוונותיו טובות. מוות פתאומי מסמל מציאות חיים אכזרית, בה לאדם אין שליטה על חייו, מציאות שהיא נעדרת אלוהים. קל יותר להשליט סדר בעולם אם נמצא פגם במעשיו או בכוונתו של אדם. פרשנים רבים מסבירים את מות נדב ואביהו ואת מות עוזה בכך שחטאו או לא קיימו את הטקס כפי שהיו צריכים.

אחת הפרשנויות במקרה עוזה טוענת כי השימוש בכלי נגינה, והתהלוכה השמחה בה וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' היו בעלי סממנים של עבודת אלילים שאינם ראויים ויש בהם חטא, משום שעבודת האל אין מטרתה לשמח אלא להכניס יראה בלב המאמינים:

שיש כלים וכלים מכלים שונים, שיש להם סגולות בכמו אלה העניינים; כלים שעיקרם ליישב המנוחה והשמחה בלבות האנשים, כמו שאמר בשמואל ב' ו' "ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים, ובכינורות ובנבלים ובתופים ובמנענעים ובצלצלים", וכלים מיוחדים לעורר הצער והחרדה, כמו שנאמר אחר פרץ עוזא "ודוד וכל בית ישראל מעלים ארון ה' בתרועה וקול שופר" (רבי יצחק עראמה, עקדת יצחק, שער ס"ז פרשת אמור).

קבלה ללא שיפוט

מיגסאלה היה נזיר צעיר שטען כי הוא יודע אילו חטאים ביצעו האנשים שפגש, וכיצד חטאים אלו ישפיעו על נסיבות לידתם מחדש. הבודהא שואל את מיגסאלה: כיצד יכול אתה לדעת את מורכבות נסיבות חייהם של האנשים? אל תהיה שופט של אנשים אחרים, מזהיר הבודהא, כי האדם השופט פוגע רק בעצמו.

הכאב והאובדן לכשלעצמם אינם רעים או טובים. האמונה שלנו שהם רעים בלבד מכווצת את עולמנו עד כדי מאבק תמידי בכאב ובאובדן. מגבלות היכולת שלנו לקבל את מאורעות החיים כפי שהם, ללא שיפוט, הן מגבלות החירות שלנו.

מכילתא בשלח דנה בראיה חד-מימדית הרואה בקטורת, בארון ובמטה "מיני פורענויות," כלומר, חפצים שיש בהם סמל לאירועים קשים ומכאיבים, ומציעה ראיה רב-מימדית לפיה בהקשר מסויים יביאו הדברים רעה, ובהקשר אחר יביאו הדברים שבח וברכה:

…שלושה דברים שישראל מתרעמין עליהם והיו אומרים: "מיני פורענות הם", ואלו הן: הקטורת, הארון והמטה.

אמרו: "הקטורת הזו של פורענות; היא הרגה נדב ואביהוא שנאמר (ויקרא י'): "ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא…" לכך ידעו כל ישראל שהיא של כפרה. שנאמר: "ויתן את הקטורת ויכפר על העם…"

אמרו: "הארון הזה של פורענות; הוא הכה את עוזא ואנשי בית שמש, שנאמר (שמואל א' ז'): "ויך באנשי בית שמש", הכה בעוזא שנאמר (שמואל ב' ו') "ויחר אף ה' בעוזא", לכך ידעו ישראל של ברכה היא עתה, שנאמר: (שמואל ב' ו') "וישב ארון ה' בבית עובד אדום ויברך ה' את עובד אדום… ויגד למלך דוד ויעל וכו'".

אמרו: "המטה הזה של פורענות; הוא הביא עשר מכות על המצרים במצרים ועשר מכות על הים", לפיכך ידעו שהוא של ניסים (רש"י שם: יראו עתה שאף לטובה הוא מוכן), שנאמר: "ומטך אשר הכית בו את היאור קח… והכית בצור ויצאו ממנו מים" (מכילתא בשלח).

צייר לי טרגדיה

ז'ק ז'וזף טיסו, שנודע לימים בשם ג'יימס טיסו, נולד בשנת 1836. אביו היה סוחר בדים מצליח, אימו היתה קתולית אדוקה. בגיל 17 ז'ק הצעיר הודיע להוריו על כוונותיו להפוך לצייר ולהקדיש חייו לאמנות. אביו התנגד, אך אימו תמכה בייעוד שמצא לעצמו. טיסו נוסע לפאריז ומתחיל את לימודיו בבית הספר לאומנויות. בתקופת המלחמה בין צרפת לפרוסיה הוא לוחם לצד מגיני פאריז, ומצטרף לקומונה הפאריזאית הרדיקלית. עם נפילת הקומונה טיסו נמלט ללונדון, בה הוא רוכש מוניטין כצייר של נשות אופנה בנות המעמד הבינוני, ואף זוכה להצלחה מסחרית. בלונדון טיסו פוגש את קת'לין ניוטון, שתהפוך לאהבת חייו ולמוזה שלו. קת'לין נחשבה לאישה מופקרת במונחי החברה הויקטוריאנית, משום שהפכה לידועה בציבור של טיסו ואף ילדה לו בן מחוץ לנישואין. הביקורת הציבורית לא פגעה באהבתם של ג'יימס וקת'לין. כאשר קת'לין חלתה בשחפת, טיסו סעד אותה עד מותה בשנת 1882. טיסו התייחס לשנים בהן חי עם קת'לין כשנים המאושרות בחייו.

טיסו התאבל על קת'לין כל ימיו ומעולם לא יצר קשר משמעותי עם אישה אחרת. בשנת 1885 טיסו חזר אל חיק האמונה הקתולית, והקדיש את שארית חייו לציורים המתארים אירועים מתוך התנ"ך ומתוך הברית החדשה. גישתו של טיסו לציור סצנות מתוך התנ"ך היתה ריאליסטית, וחדשנית לזמנה. טיסו נסע למזרח התיכון ולארץ ישראל מתוך ניסיון לשחזר את המציאות של ימי התנ"ך. הוא יצר רישומים של האנשים, הנופים והערים של ארץ ישראל במאה ה- 19 וציוריו הפכו מקור השראה ליוצרי קולנוע ולסופרים.

בציור "עונשו של עוזה" טיסו מצייר את עוזה כמי שהוכה ונופל לאחור. תהלוכת האנשים המנגנים ממשיכה בדרכה מבלי לשים לב לנפילתו של עוזה. רק דמות אחת מסתכלת לעבר עוזה, ואולי גם מתבוננת לעבר הצופה המתבונן בתמונה. מעין הזמנה לבחון את גודל האסון, מצד אחד, ואת האופן בו החיים נמשכים, מצד שני.

הסצנה כולה אינה הירואית או נשגבת. מותו של עוזה עשוי להיות תוצאה של חטא, או תוצאה של טעות אנוש תמימה עליה משלמים מחיר כבד. האדם היחיד מאבד את חייו, אך החיים, המיוצגים על ידי תהלוכת האנשים, נמשכים ללא עצירה. אולי הציור משקף את חוויית האובדן האישי של טיסו, ואת הכאב הנורא על מותה של קת'לין. מנקודת מבט קתולית-דתית מותה של קת'לין עשוי להתפס כעונש על חטא. מנקודת מבט רוחנית ואמנותית, המוות, כואב ככל שיהיה, הוא חלק ממעגל החיים: מעגל של לידה, מוות, ולידה מחדש.

וינסנט ון-גוך כתב על יצירותיו של טיסו: "בציוריו הוא לוכד משהו מהנפש האנושית, ובכך בציוריו יש גְדוּלה ואין סופיות."

Feature Photo: James Tissot, The Chastisement of Uzzah (1904).