הלילה הזה נחגוג את ליל הסדר כפי שחגגו אותו אבותינו ואימותינו במצרים. גם להם היה זה ליל סגר בו כולם היו סגורים בביתם, אין יוצא ואין בא:

לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ–עַד-בֹּקֶר… וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה:  צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ… וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית… וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף (שמות י"ב)

בני ובנות ישראל יושבים בביתם, ואוכלים סעודה משותפת. הם לא מספרים את סיפור יציאת מצרים, כי הם חיים את הסיפור עצמו בזמן שבו הוא מתרחש. רק לאחר הסעודה הזאת תתרחש יציאת מצרים. ובזמן הזה יש רק שאלות ואי וודאות.

טבעה של המציאות שהיא משתנה. טבעם של בני האדם שהם מחפשים יציבות. הלילה הזה, זמן הקורונה הזה, מאתגר את כל מה שמוכר ובטוח. המצווה לשמור את ליל הסדר, אותו ליל סדר ראשון של אי וודאות, מתוארת  כעבודה: וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. בימים כתיקונם ליל הסדר הוא בעיקר עבודה של בישול, ניקיון ואירוח. הלילה הזה, ליל הסגר, הוא הזמנה לעבודה של הרוח, של הנפש, היכולת למצוא שקט בתוך אי וודאות, הזמנה להתכנס פנימה.

בפסח נוהגים לקרוא את מגילת שיר השירים. שיר השירים ידוע כסיפור אהבה, אך בסיפור האהבה הזה האהובה נדונה לחפש את אהובה במעגל אין סופי של מפגש ופרידה. בשעה שסיפור יציאת מצרים הוא סיפור עם התחלה אמצע וסוף ברורים, וליל הסדר מציע סיפור סדור וברור, הרי שמגילת שיר השירים מציגה מציאות של אי וודאות, וכמיהה שאין לה סוף. אולם, גם בתוך עולם של אי וודאות, ישנם רגעים של חסד. אחד מהם בא לידי ביטוי בפסוק אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר.

סַאמָדְהִי בבודהיזם הוא מצב של ריכוז מדיטטיבי, חוויה של שקט עמוק ואחדות. אין הכוונה למצב של ניתוק מהסביבה, אלא להתכנסות פנימה שיש בה שקט גדול וידיעה עמוקה. אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר היא היכולת להיות בשקט עמוק, אֲנִי יְשֵׁנָה, ובו זמנית להיות ערה ונוכחת, וְלִבִּי עֵר.

שיר השירים רבה מוסיף רובד נוסף לעבודת הרוח: אני ישנה מן המצוות, ולבי ער לגמילות חסדים. בלילה הזה תרגלו גמילות חסדים. גמילות חסדים אינה רק כלפי הזולת, אלא גם כלפי עצמנו. היו רכים כלפי עצמכם. ליל הסדר הזה אולי אינו מה שבקשתם לכם, אבל זה בסדר! מותר שיהיה סדר אחר, סדר שהוא סגר, סדר שיש בו קורטוב מליל הסגר הראשון שחוו אבותינו ואימותינו במצרים.

וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית. לעיתים המציאות נופלת על ראשינו, אבל גם במצב הזה כדאי לזכור שיש לנו בית לשבת בו, ואוכל לאכול. המציאות מטבעה אינה שחור לבן, אלא יש בה גוונים וגווני-גוונים. הרשו לעצמכם למצוא את הבית הנפשי שבתוך הבית הפיזי, את המקום השקט בו תודעתכם שלווה וליבכם ער.

חג שמח בריא ושלו לכולנו!

Feature Photo by Joshua Chun