פרשת שמות פותחת את סיפור גאולת עם ישראל ממצרים. נאמר כי "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו אבותינו ממצרים." טענה זו נכונה במיוחד במקרה של משה, מי שינהיג את העם מעבדות לחירות. באופן עקבי ניצלים חייו של משה בזכות נשים אמיצות ובעלות תושיה: המילדות שפרה ופועה (שיש מפרשים הטוענים כי הן יוכבד ומרים), אמו יוכבד, אחותו מרים, אמו המאמצת בת פרעה, ואשתו צפורה.

כמו רוב סיפורי האהבה בתנ"ך, גם סיפור היכרותם של ציפורה ומשה מתרחש ליד באר. משה נמלט ממצרים, לאחר שהרג איש מצרי. הוא מגיע למדין, ושם, ליד הבאר, הוא פוגש בבנותיו של רעואל-יתרו, כהן מדין, שבאות להשקות את צאן אביהן. הרועים מגרשים אותן, ומשה מציל אותן ומשקה את צאנן. הנשים הצעירות מודות לו על עזרתו וחוזרות אל ביתן. אביהן שואל אותן מדוע לא הזמינו את הזר אל ביתן, ומורה להן " קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם." מעבר להכרת תודה והזמנת הזר המושיע לארוחה, יש בדברי יתרו רמז לכך שאם ימצא את הזר מתאים, אולי יתן לו את אחת מבנותיו ככלה.

וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר. וּלְכֹהֵן מִדְיָן, שֶׁבַע בָּנוֹת; וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה, וַתְּמַלֶּאנָה אֶת-הָרְהָטִים, לְהַשְׁקוֹת, צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים, וַיְגָרְשׁוּם; וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם. וַתָּבֹאנָה, אֶל-רְעוּאֵל אֲבִיהֶן; וַיֹּאמֶר, מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם. וַתֹּאמַרְןָ–אִישׁ מִצְרִי, הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים; וְגַם-דָּלֹה דָלָה לָנוּ, וַיַּשְׁקְ אֶת-הַצֹּאן. וַיֹּאמֶר אֶל-בְּנֹתָיו, וְאַיּוֹ; לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת-הָאִישׁ, קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם (שמות ב, טו-כ)

מדרש שמות רבה מפרש כי יתרו זיהה שמשה הוא מבני יעקב וכי ברכה שרויה עליו, ולכן אמר לבנותיו כי היה עליהן להזמין את הזר אל ביתן. מבין שבע האחיות, ציפורה היא זו שלוקחת יוזמה ורצה אחרי משה כדי להביא אותו אל בית אביה:

…דְּלִיָּה אַחַת דָּלָה, וְהִשְׁקָה אֶת כָּל הַצֹּאן שֶׁהָיוּ שָׁם וְנִתְבָּרְכוּ הַמַּיִם עַל יָדוֹ… וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו… סִימָן שֶׁאַתֶּן אוֹמְרוֹת שֶׁדָּלָה וְהִשְׁקָה אֶת כָּל הַצֹּאן, זֶה מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁעָמַד עַל הַבְּאֵר וְהַבְּאֵר מִתְבָּרֶכֶת בִּשְׁבִילוֹ, לָמָּה זֶה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ וגו', שֶׁמָּא יִשָֹּׂא אַחַת מִכֶּם… מִיָּד רָצְתָה צִפֹּרָה אַחֲרָיו כְּצִפּוֹר וְהֵבִיאָה אוֹתוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ צִפֹּרָה, שֶׁטִּהֲרָה הַבַּיִת כְּצִפּוֹר (מדרש שמות רבה א, לב).

חתן דמים

משה נושא את ציפורה לאשה ולזוג נולדים שני בנים: גרשום ואליעזר. לאחר שמתגלה האל למשה במעמד הסנה הבוער, משה לוקח את צפורה ואת בניו איתו ומתכוון לחזור למצרים על מנת לשחרר את בני ישראל. בזמן לינתם בלילה בדרך, אלוהים מנסה להרוג את משה, אך נסוג מכוונתו לאחר שצפורה מבצעת ברית מילה בבנה, ומפייסת את האל במה שנראה כמו טקס השבעה מכושף:

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן; וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע, לְרַגְלָיו; וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי.  וַיִּרֶף, מִמֶּנּוּ; אָז, אָמְרָה, חֲתַן דָּמִים, לַמּוּלֹת.

לנוכח זעם האל משה מאבד את עשתונותיו ואינו יודע כיצד להציל את נפשו. צפורה, שכבר מראשית היכרותם היתה זריזה ובעלת יוזמה מזהה מיד כי משה חטא בכך שלא מל את בנם. בתושיה רבה צפורה מלה את בנה, ומניחה את ערלתו לרגלי משה ומכריזה " חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי" ובכך מפייסת את זעם האל. כיצד ידעה צפורה כי זעם האל יצא על עסקי מילה? משום שהאל הזועם בולע את משה "מראשו ועד המילה" ומשום שלא נבלע כולו, מבינה צפורה כי במילת בנה תציל את חיי בעלה:

וְכִי מִנַּיִן יָדְעָה צִפּוֹרָה שֶׁעַל עִסְקֵי מִילָה נִסְתַּכֵּן משֶׁה, אֶלָּא בָּא הַמַּלְאָךְ וּבָלַע לְמשֶׁה מֵרֹאשׁוֹ וְעַד הַמִּילָה. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה צִפּוֹרָה שֶׁלֹא בָּלַע אוֹתוֹ אֶלָּא עַד הַמִּילָה הִכִּירָה שֶׁעַל עִסְקֵי הַמִּילָה הוּא נִיזֹּק, וְיָדְעָה כַּמָּה גָדוֹל כֹּחַ הַמִּילָה שֶׁלֹא הָיָה יָכוֹל לְבָלְעוֹ יוֹתֵר מִכָּאן, מִיָּד וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו, וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי (שמות רבה ה, ח).

ימים קשים כמו לשתות את כל הימים בקשית

לאחר סיפור ההצלה הזה, צפורה נעלמת, וחוזרת לפגוש את משה רק לפני מעמד הר סיני. במובן זה, סיפורה של צפורה נגדע, נעצר. בשיר "אויוי" יונה וולך מתארת את צפורה כאשה המצויה במבוי סתום, "לאן נתקענו" היא שואלת, "איפה אנחנו עומדים." השאלות שבסופן מופיעה נקודה במקום סימן שאלה מציגות מצב ביניים של חוסר ידיעה, "איפה אנחנו עומדים," ומרמזות על האתגר הקשה הממתין עדיין בהמשך הדרך, "ימים קשים כמו לשתות את כל הימים בקשית."

אוי צפּורה לאן נתקַענו
ימים קשים או תּאמרי בּמלּעֵיל
ימים קשים, כּמו לשתּות
את כּל הַיַמּים בּקַשּית בּאֵיזה
תַּחבּושות נֵחבֵש הַלַּילה פּרחוניות
ורֻדּות וּבַסּוף צהֻבּות ובַיּום
וַי צפּורה אֵיפה אנַחנו עומדים.

   ~ יונה וולך, אויוי

Feature Photo: Sandro Botticelli, The Trials and Calling of Moses (1481-1482).