בפרשת ויחי יעקב מברך את בניו. דברי יעקב לשמעון ולוי הם דברי גינוי ותוכחה:

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"

שמעון ולוי נקמו נקמה קשה ואכזרית בבני שכם על כך שחיללו את כבוד אחותם, דינה. יעקב מזכיר את האלימות הקשה של שמעון ולוי בעקבות אונס דינה, ומגנה את קנאותם. לפי תפיסתו של יעקב הקנאות היא מידה מסוכנת, ושמעון ולוי משפיעים זה על זה ומביאים זה את זה לידי הקצנה קנאית. לכן נאמר: " אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל." על מנת למנוע שיתוף פעולה בין שמעון לבין לוי שעשוי להוביל למעשי קנאות בעתיד, יש לפזר אותם בין שאר השבטים. 

ברבות הימים מתממשת הנבואה במקרה של שמעון, שנטמע בשבט יהודה. לגבי שבט לוי, הסיפור מורכב יותר. שבט לוי הופך לשבט הכהנים, שאינו לוקח חלק במלחמות ובהתנחלות. מצד אחד, בני שבט לוי באמת מתפזרים בין שבטי ישראל, כפי שנאמר בברכת יעקב. מצד שני, בני שבט לוי ימשיכו להיות מעורבים במעשי קנאות ואלימות.

לאחר חטא העגל, מטהר משה, בן לשבט לוי, את מחנה ישראל בעזרת בני שבטו:

"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר: מִי לַה' אֵלָי? וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה. וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ" (שמות לב, כו־כח).

גם במקרה חטא בעל פעור אומר משה: "ַויֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר" (במדבר כה). בהמשך מסופר על פנחס, בן אליעזר בן אהרון הכהן, שהורג את זמרי בן סלוא משבט שמעון ואת כזבי בת צור המדינית. מעשה הרצח, שהונע על ידי קנאות דתית, עוצר את המגפה ומעניק לפנחס מעמד מיוחד: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם:"

פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם–תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כה, יא-יב)

בין קנאה לשלום

הלל מפרש "הוי (היה) מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (משנה מסכת אבות א, יב). אפשר לפרש זאת כביקורת על מעשה האלימות והקנאות של פנחס. השאלה המעניינת היא, מדוע, דווקא לאחר ביצוע מעשה רצח, מקבל פנחס ברית שלום?

הנצי"ב (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין), בספרו העמק דבר, מבחין בין קינאת ה' צבאות, שהיא נקיה מכל מניע אישי, לבין קינאה אישית המונעת על ידי שנאה, ומצביע על קו ההפרדה הדק בין השתיים, ועל הסכנה שאש ה' תהפוך לאש זרה:

מותר לאדם לקנא קנאת ה' צבאות רק אם הוא נקי מכל קנאה אנושית, שהרי המקנא קנאת ה' צבאות חייב להיזהר שלא תבער בו קינאה זו כאש זרה

בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה ברכו במדת השלום. שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו. היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אח"כ אבל באשר היה לשם שמים משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום.

גם במצב בו האדם פועל מתוך אש ה' צבאות, כלומר קנאה נקיה מכל מניע אישי שהיא לשם שמים בלבד, מתוך היותו בן אנוש, יש סכנה שאש זו תהפוך לאש זרה, קנאה אנושית שמונעת על ידי שנאה ומניעים אישיים. על מנת למנוע את הפיכתו לאיש דמים, פנחס מקבל ברכה שיש בה תיקון: שיהיה מסוגל להחליף את מידת הקנאות במידת שלום.

Feature Photo: The Triumph of Elijah Over the Prophets of Baal by Domenico Fetti (circa 1622)