לאחר שיוצאים בני ובנות ישראל ממצרים, לב פרעה מתהפך, והוא מחליט לרדוף אותם. בני ישראל היושבים על שפת ים סוף נתקפים בהלה וצועקים על משה: הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? ההצלה מגיעה בנס גדול: ים סוף נבקע לשניים ובני ישראל עוברים בחרבה. לאחר שעברו בשלום, הים נסגר, והמצרים הרודפים אחריהם טובעים. לנוכח הנס, וכדי להביע את תחושת ההקלה והשמחה על הצלתם, שרים בני ישראל את שירת הים.

שירת הים נחלקת לשניים: שירת משה ושירת מרים. שתיהן שירת הלל ותודה, אך כל אחת מייצגת סוג שונה של הנהגה רוחנית.

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם

שירת משה היא שירה ארוכה ומורכבת, שירת הלל למעשי ה' המנוסחת בשפה גבוהה ופיוטית. בספר התורה שירת משה כתובה בדרך מיוחדת של "אריח על גבי לבנה" המדגישה את ייחודה. משה שר את שירו לה', אָשִׁירָה לַה', זוהי שירת המנהיג-הנביא היחיד, המורם מעם, המדגישה את גודל המעמד ואת גודל הנס.

משה המנהיג-הנביא הוא יחיד ומיוחד בין נביאי ישראל בכך שנאמר עליו: פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ. מכאן למדים שהקשר בין משה הנביא לבין ה' הוא קשר ישיר, ללא תיווך, קשר שהוא ייחודי ושונה מכל נביא אחר. בהתאמה לכך, משה מוביל את השירה, והעם שר אחריו, אבל השירה אינה שירת העם. זו שירת פולחן והודיה, שירה טקסית המנוסחת בשפה גבוהה. שירה שאינה תופסת את החווייה המיידית של הצלה והקלה של בני ובנות עם ישראל שעברו בחרבה וחזו בנס נגלה.

לעומת שירת משה, שהיא מלאת הוד, שירת מרים מתוארת בקצרה ובצמצום:

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף–בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם:  שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. 

מרים מתחילה במעשה ולא בדיבור: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ. במכילתא דרבי ישמעאל שואלים כיצד היו לנשים תופים: " וכי מנין היו להם לישראל תופים ומחולות במדבר? אלא הצדיקים היו מובטחים ויודעים שהקב"ה עושה להם נסים וגבורות עת שיוצאין ממצרים והתקינו להם תופים ומחולות." כלומר, מרים, שהיתה גם היא נביאה בזכות עצמה, ידעה שיעשה לבני ולבנות עמה נס, ודאגה להביא עימה כלי נגינה. לפי פירוש זה, מחולות הם חלילים: הַלְלוּהוּ בְתֹף וּמָחוֹל (תהילים קנ, ד).

לנוכח נס נגלה האדם המצוי שרוי בפליאה, בהלם ואולי אף באלם. מרים נענית לתדהמה האנושית כל כך בנגינה, ובעזרת מוסיקה מרפאה את פחדיהם, ומזמינה את בני ובנות עמה להביע את שמחתם על הצלת חייהם באמצעים לא מילוליים, אך חזקים ומשמעותיים לא פחות ממילים: בנגינה ובתנועה.

בהמשך, לאחר שמנגינת התופים והחלילים פוגגה את הפחד ואת האלם, מזמינה מרים את בני ובנות עמה לשיר עימה בקול: וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם: שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. שירת מרים היא שירת הרבים השרים ביחד: שִׁירוּ לַיהוָה. שירה המזמינה את כולם, גברים ונשים, לשיר במשותף, לשיר בקול גדול, לשמוח על הנס שנעשה לעם כולו.

בפרשנות ספר הזהר מתוארת שירת מרים כשירה המזמינה לא רק את בני ובנות ישראל לשיר, אלא מעוררת גם את יושבי גן עדן, ואת מלאכי עליון להצטרף ולשאת קולם בשיר הודיה: "ותקח מרים הנביאה את התוף בידה, וכל אותם צדיקים שבגן עדן מקשיבים לקולה הנעים, וכמה מלאכים קדושים מודים ומשבחים יחד עמה את השם הקדוש."

Feature Photo: The Song of Miriam, Paulo Malteis.

סדרת המפגשים דַּבְּרִי שִׁיר: קריאה יוצרת בשירה ובמקרא  מתקיימת בכרמיאל בימי שני בשעה 19:30. מוזמנים ומוזמנות להגיע וללמוד ביחד! פרטים והרשמה בלינק