בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח: אם סיסרא וזעקת האמהות

ההפטרה לפרשת בשלח, בה מופיעה שירת הים, היא שירת דבורה. בשתיהן מוצג ניצחון על אויבי ישראל: שירת הים חוגגת את הניצחון על מצרים והיציאה מעבדות לחירות. שירת דבורה חוגגת את הניצחון על יבין מלך כנען. 

הדבר המעניין בשתי השירות הללו, שאין בהן שמחה על נפילת האויב או על סבלו, אלא הוקרת תודה על הטוב.

מעשי ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?!

בתלמוד מסופר שבשעה ששרו בני ישראל את שירת הים ביקשו מלאכי מרום להצטרף אליהם בשירה, אך ננזפו על שמחתם. סיבת הנזיפה היא שבני מצרים, כמו בני ישראל, נוצרו בצלם אלוהים, ויש להתאבל על נפילתם גם אם היו רשעים: "ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה'? בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!" (מסכת מגילה י, עב).

בשונה מחג סוכות, עליו נאמר וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (דברים ט"ז יד-טו), על חג הפסח לא נאמרה שמחה בתורה. הפרשנים מסבירים העדר זה בהוראה בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח (משלי כד, יז). מלחמה, גם כשהיא מלחמה למען חירות, יש בה אבידות כבדות. השמחה היא שמחה על הטוב ועל החירות, ואל לנו לשמוח על ההשחתה, על אובדן חיי אדם:

את מוצא שלש שמחות כתובות בחג [סוכות], ואילו: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ, וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם–שִׁבְעַת יָמִים…  אבל בפסח אין את מוצא שכתובה בו אפילו שמחה אחת, ולמה?… בשביל שמתו בו המצרים. וכן את מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין בהן את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו, למה? כדאמר שמואל בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח (פסיקתא דרב כהנא על דברים טז יד).

… ועיקר הטעם: לפי שאין הימים חלוקין בקרבנותיהן, מה שאין כן בחג הסוכות… לפי שעל השחתה אין מברכים ואפילו השחתה דאומות העולם… דאמר הקב"ה: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?! (הרב יעקב חיים סופר, כף החיים תרפה, כט).

על ההשחתה אין מברכים

כאשר האוייב אותו ניצחנו, הוא אוייב שהתעמר בנו, התגובה האנושית היא לשמוח בנפילתו ואף להוסיף מכה על חבורה וללעוג לאוייב שנפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. ספר משלי מזהיר מפני שמחה לאיד: לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה (משלי יז, ה).

שירת דבורה היא שירת הודיה לאחר ניצחון בני ישראל על הכנענים. השירה אינה מתמקדת בתיאורי הקרב, אלא בשמחה והודיה על הניצחון. השירה מתחילה בזמן שלאחר הניצחון, וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה … עַד אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן, מייחסת את הניצחון לאל, ומדגישה את השלום הארוך שהתאפשר בעקבות הניצחון, וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה. בדומה לשירת הים, שירת דבורה מדגישה את השמחה על הטוב, ואין בה לעג או שמחה לאיד על נפילת האוייב. זו אינה שמחה על צערו וסבלו של האוייב, אלא שמחה על השיחרור מהשיעבוד בידי הכנענים, ועל השלום בשנים שלאחר הניצחון בקרב. 

אֵם סִיסְרָא נוֹשֵׂאת אֶת כְּאֵב הָאִמָּהוֹת

מקום מיוחד מוקדש בשירת דבורה לנשים: ליעל אשת חבר הקיני שהרגה את סיסרא, שר צבא יבין מלך חצור, ולאם סיסרא. אם סיסרא מתוארת כשהיא ממתינה לבנה שישוב מנצח מהקרב, אך יש לה תחושה מבשרת רעות: בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב, מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא? מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו? (שופטים ה, כח). הפער האירוני בין הידיעה של הקורא אודות מות סיסרא ביד אישה, לבין חוסר הידיעה של אימו ושרותיה, המנסות להסביר מדוע מאחר סיסרא לחזור אל ביתו, מעורר חמלה כלפי האם העומדת בפני חורבן עולמה.

תרגום אונקלוס מפרש "ותיבב" כקול בכי וזעקה של האם שיש לה תחושה רעה בנוגע לבנה, וכשהיא מגלה את דבר מותו, במקום צהלות שמחה על ניצחונו, היא מבכה את אובדנו.

התלמוד מחבר בין קול שופר, יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם (במדבר כט א), לבין קול בכי, או יבבה. התרגום לארמית למילה תרועה הוא יבבה: יום יבבא יהא לכון. ההוכחה לכך שיבבה היא בכי נלמדת מתיאורה של אם סיסרא המשקיפה מבעד לחלון ובוכה: בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא (שופטים ה, כח).

… דכתיב [שנאמר]: "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א), ומתרגמינן [ומתרגמים אנו] פסוק זה: "יום יבבא יהא לכון". ומהו לשון "יבבא", דבר זה נלמד וכתיב באימיה [ונאמר על אמו] של סיסרא: "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא" (שופטים ה, כח).. מה הוא אותו הקול הקרוי יבבה? מר [חכם זה] סבר שיבבה היא גנוחי גנח [כקול גניחה] שהוא קול אנחה שבור, ובשופר משמיעים קולות הקרויים שברים. ומר [וחכם זה] סבר שיבבה פירושו ילולי יליל [כקול יללה] ויללות הם קולות ילל קצרים מאד וקצובים, ובקול השופר הוא קרוי תרועה (תרגום שטיינזלץ, מסכת ראש השנה לג, ב).

בראיה דיכוטומית, סיסרא נתפס כאוייב ישראל רשע, ומכאן גם אימו, המחכה לנצחונו, גם היא נתפסת כאכזרית ורשעית. בראיה אוניברסלית, הרואה את האנושי והמשותף, אבלה של האם על בנה נתפס כאובדן נורא, וכאבה הגדול משותף לכל אם המאבדת את בנה. מתוך ראיית הדומה והאנושי, מתעוררת מידת הרחמים: האֵם, בשעה שהיא מיבבת על צער בנה, הלא תדע רחם על אמהות אחרות כמותה שבוכות על מות בניהן…  זה צער האֵם על בנה שיש בו גם ממידת הרחמים אפילו אצל אכזרים (ספר התודעה כרך א עמוד יח).

המשורר בלפור חקק מקשר בין תמונת האם העומדת בחלון, למעמד יום כיפור בו נשפט האדם לחיים או למוות. האבל והכאב על המוות והאובדן משותפים לכל בני האדם והופכים את היבבה של אם סיסרא לזעקתן של האימהות כולן, המבקשות על ילדיהן: לְאֵם סִיסְרָא אֵין שֵׁם כִּי הִיא נוֹשֵׂאת מִדּוֹר לְדוֹר אֶת כְּאֵב הָאִמָּהוֹת.

אם סיסרא | בלפור חקק

אֵם סִיסְרָא עוֹמֶדֶת בַּחַלּוֹן
הַצּוֹפֶה אֶל שְׂדֵה הַקְּרָב:
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת
מִי בְּקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ יֶעֱרַב.
מִי בַּמַּיִם וּמִי בָּאֵשׁ
מִי בַּחֶרֶב
וּמִי לְעֵת עֶרֶב.

כְּבַקָּרַת אֵם אֶל יְלָדֶיהָ
הִיא מְתַנָּה תֹּקֶף 
קְדֻשַּׁת הָאִמָּהוֹת
עַד שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּבִכְיָּהּ
הִיא צוֹעֶקֶת נְהָמוֹת נְהָמוֹת

לְאֵם סִיסְרָא אֵין שֵׁם
אֲבָל צַעֲקוֹתֶיהָ חוֹצוֹת מִדּוֹר לְדוֹר
אֶת הָעוֹלָם מִסּוֹף וְעַד סוֹפוֹ
וְאוֹתָנוּ הֵן קוֹרְעוֹת.

לְאֵם סִיסְרָא אֵין שֵׁם
כִּי הִיא נוֹשֵׂאת מִדּוֹר לְדוֹר
אֶת כְּאֵב הָאִמָּהוֹת.

מתוך: רשות לתיקון עולם (2016).  

Feature photo: Moore Albert Joseph The Mother of Sisera Looked out a Window (1861).