השתוות הנפש במפגש בין יוסף לאחיו

סיפור חייו של יוסף הוא סיפור רב תהפוכות, ויחד עם זאת זהו סיפור אנושי ללא ניסים ונפלאות. בשונה מסיפורו של יעקב, אלוהים לא נגלה ליוסף ולא מדבר אליו. בשונה מסיפורי הבריאה, אין בסיפור התרחשות ניסית החורגת מדרך הטבע. ניתן להסביר את כל ההתרחשויות כפועל יוצא מרגשות המניעים את ההתנהגות האנושית: אחי יוסף מקנאים באהבת יעקב לבנו הצעיר, וקנאתם מביאה אותם למכור את אחיהם לעבדות. במצרים, יוסף מגיע תחילה לבית פוטיפר, וזוכה שם להצלחה יחסית, אולם נזרק לבית האסורים לאחר שהוא מסרב לחיזוריה של אשת אדונו. 

פרשנים רבים מסבירים את סיפורו של יוסף במונחים של חטא ועונש, או במונחים של העדר אמונה שהוביל למבחן נוסף. הסברים אלו מנסים למצוא היגיון במציאות שרירותית בה לאדם אין שליטה על גורלו. גם אם נפרש שיוסף חטא לאחיו בכך שהוציא דיבתם בפני יעקב, ועל כך נענש בבור, הרי שבבית פוטיפר יוסף מגלה נאמנות לאדוניו, ומסרב לבגוד באמונו, אך אינו מתוגמל על הגינותו ונשלח לבית האסורים. 

בבית האסורים, יוסף נוהג בהגינות כלפי שר המשקים ושר האופים ופותר את חלומותיהם, אך, שוב, אינו מתוגמל על הגינותו. שר המשקים שוכח את החסד שעשה עימו יוסף, והוא נשאר שנתיים נוספות בכלא. רק כאשר פרעה חולם חלומות, שאיש מהאיצטגנים אינו מסוגל לפתור, יוסף מובא בפני פרעה, ומרשים אותו עד כדי הפיכתו למשנה לשליט מצרים.

אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי?

לכאורה, אפשר היה לסיים את הסיפור בשלב בו יוסף הופך למשנה לפרעה, מתחתן ומקים משפחה. סוף טוב הכל טוב. לאחר הסבל והאובדן הגדולים, יוסף מגיע אל המנוחה ואל הנחלה, מבירא עמיקתא לאיגרא רמה, וכמו בסיפורי האגדות ממשיך לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה.

אולם, מהותו של סיפור חיי של יוסף אינה טמונה בניגודים, ובמעבר מחושך לאור, אלא בשאלה כיצד להתמודד מול מציאות שרירותית ומשתנה, בה אין לנו שליטה על המתרחש; מציאות מאתגרת שבה גם כשאנו מנסים לעשות את הדבר הנכון, לעיתים אנחנו נופלים לבור.

הבור הבא אליו יפול יוסף, מורכב ומאתגר יותר. לאחר שנים רבות, אחי יוסף מגיעים למצרים כשהם מבקשים לשבור שבר. לכאורה, יוסף צריך היה להיות מאושר. אולם, לפני שיוסף חושף את זהותו בפני אחיו, הוא מעמיד אותם במבחן. יוסף מאלץ את אחיו להביא את בנימין, אחיו הצעיר, למצרים. 

הדרישה הזאת מצד מי שבכוחו לגזור רעב על משפחה יעקב, מביאה את האחים לשיח כאוב עם אביהם. יעקב אומר לבניו בגלוי כי בניה של רחל הם בניו האהובים, וכי אובדנו של יוסף היה קשה מנשוא, עד כדי כך שהוא מפחד שלא יוכל לשאת את אובדנו של בנימין: אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי, וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה; וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה. רק הסכנה המוחשית של מוות ברעב משכנעת את יעקב לוותר על בנימין: שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי, וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם אֲנַחְנוּ, גַם אַתָּה, גַּם טַפֵּנוּ.

כאשר חוזרים האחים עם בנימין, יוסף מפליל אותו בגניבה ודורש להשאיר אותו כעבד במצרים. יהודה משתף בגילוי לב את המשנה לפרעה בדברים שאמר יעקב לבניו לפני שיצאו עם בנימין למצרים, חושף בפניו את טרגדיה של משפחת יעקב, ומציע עצמו כעבד במקום בנימין:

וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה. כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי.

יהודה מודה בגילוי לב בהעדפה שמעדיף אביו את בניה של רחל, אשתו האהובה, על פני בניו מנשים אחרות. אותה אהבה שהביאה לאסונו של יוסף, מביאה את האחים לגונן על בנימין. בדבריו יהודה מוכיח את נאמנותם של האחים לאביהם ואת המידה בה השלימו עם אהבתו של יעקב לבניה של רחל. 

יותר מאשר חרטה, דברי יהודה מעידים על קבלת המציאות כפי שהיא. כשהוא מציע עצמו כעבד במקום בנימין, יהודה מכיר במה שהוא אינו יכול לשנות. כוחו של המשנה לפרעה מוחלט, ואי אפשר להתחמק מדרישתו. אולם, יהודה גם מראה יכולת לזהות את מה שביכולתו לעשות: הוא מציע עצמו כעבד תחת בנימין. 

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק

דברי יהודה מביאים את יוסף אל בור של כאב בלתי צפוי, והוא בוכה: וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק… וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם. האיש שמצא בעצמו כוחות לבנות את חייו מחדש ולהניח לעברו, מבין בכאב שלא ניתן לתקן את העבר. הבכי של יוסף הוא בכי של הקלה על השינוי שהתחולל באחיו, אך גם בכי של כאב על השנים שאבדו ועל מה שלא ניתן להחזיר לאחור.  

אולם, שאת הכאב של יוסף עדיין לא מלאה. כאשר הוא מגלה את זהותו בפני אחיו, אחיו נרתעים לאחור בבהלה: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה… וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. המפגש בין האחים אינו מפגש מאושר, אלא מפגש עליו מאפילים צללי העבר. יוסף מנסה לנחם את אחיו על ידי הסבר לפיו המעשה האכזרי של מכירתו, הוביל לכך שביכולתו להציל אותם מרעב: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.

הרמב"ן שואל מדוע במהלך כל השנים בהן חי במצרים, יוסף מעולם לא יצר קשר עם אביו: אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו? (רמב"ן על בראשית מב, ט). 

בעלי התוספות מפרשים כי יוסף שמר על שתיקתו כל השנים משום שלא רצה לבייש את אחיו ולהלבין את פניהם, ועוד יותר מכך, לא רצה לגרום לשבר ביחסים בין אביו לבין אחיו, דבר שהיה מצער את אביו אף יותר: אם היה מגיד לאביו, היה ירא שמא ישמעו אחיו ויבהלו ויברחו זה לצפון וזה לדרום מרוב פחד שייראו שיהרגם, ונמצא אביו מצטער עליהם וגורם צער גדול לאביו. ולכך המתין עד שבאו אחיו אצלו, ונתגלה להם תחילה, ופייסם בדברים ושאין בלבו עליהם (דעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית מב, א).

אותה החמלה שהביאה את יוסף לשמור על שתיקתו, מביאה אותו להעניק לאחיו הסבר שיניח את דעתם וימנע מהם דאגה.

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם

האמירה, הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, מפרשת את סיפורו של יוסף מתוך ראיה של "הכל לטובה," כל הסבל כוון לסיום שכולו טוב. הסוף הטוב אמור למחות את הכאב והסבל שהיו כרוכים בדרך השגתו. אולם האחיזה בסוף הטוב, אינה מבטיחה חיי אושר, אלא חיים של פחד שמא הטוב יעלם. 

כאשר הוא פוגש את אחיו יוסף נזכר בחלומותיו. הנער שחלם את החלומות אולי הסתחרר מההבטחה להיפוך הכוחות בין אחיו הבוגרים לבינו. הגבר הבוגר מודע עד כאב לסבל שהיה כרוך בהגשמת החלום, חלום שאולי מעולם לא ביקש לעצמו, ובדיעבד אולי היה מוותר עליו. 

הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה

השתוות הנפש (upekkah) היא אחת מארבע איכויות הלב בבודהיזם. גישה של השתוות מקבלת את הטוב ואת הרע, ללא שיפוט, מתוך הכרה שזהו טבע הדברים, כך היא דרכו של עולם. זוהי עמדה איזון ושלווה מול מציאות ארעית הנתונה בשינוי מתמיד, בה אין לנו שליטה על המתרחש. איננו יכולים להמנע מנפילה, ואיננו יכולים להאחז בהצלחה. השתוות הנפש מאוזנת בכך שאנו מקבלים את הטוב ואת הרע כשווים. מקבילה להשתוות הנפש אפשר למצוא בדברי הבעל שם טוב שאמר: "בכל דבר שיארע לו יהא הכל שוה אצלו, בין בענין שמשבחין אותו בני אדם או מבזין אותו".

בשיר "הכל משתנה" ברטולד ברכט מתאר את החירות הטמונה בהשתנות המתמדת: היכולת להתחיל מחדש. איננו יכולים להשיב את העבר, איננו שולטים בתוצאות של מעשינו, גם כאשר כוונתנו טובות, אך נתונה לנו הבחירה לנסות שוב, להתחיל מחדש.

בתי השיר בנויים כתמונת ראי, וממחישים את השתוות הנפש: האיזון בין מה שאפשר לפרש כסוף רע, וְהַמַּיִם שֶׁמָּזַגְתָּ לְתוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה, לבין מה שאפשר לפרש כסוף טוב, לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה. 

במפגש מול אחיו, יוסף מבין ומקבל את מה שאבד לו. אין זו קבלה מתוך אדישות. יוסף חווה כאב ומתאבל על מה שאבד, אבל שבא לידי ביטוי בבכי פומבי אותו שומעת מצרים. בהמשך לאבל, יוסף בוחר להתחיל מחדש. לא מתוך עיוורון של אופטימיות זחוחה ש"הכל לטובה," אלא מתוך חמלה כלפי אחיו.

הכל משתנה | ברטולד ברכט

הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ
יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.
אֲבָל מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. וְהַמַּיִם
שֶׁמָּזַגְתָּ לְתוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל
לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה.

מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. הַמַּיִם
שֶׁמָּזַגְתָּ אֶל-תּוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל
לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה, אֲבָל
הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ
יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.

Feature Photo: Joseph Converses With Judah, His Brother (1896-1902), by James Tissot.