פרשת מקץ נפתחת בפסוק וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים (בראשית מא, א). פעמיים נזרק יוסף אל הבור, או בהשאלה, אל החשכה והייסורים. בפעם הראשונה כשאחיו משליכים אותו לבור ומוכרים אותו לעבדות. בפעם השניה כשהוא נזרק לבית האסורים לאחר שאשת פוטיפר מעלילה עליו שניסה לאנוס אותה. בבית האסורים הוא פותר את חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים. לאחר שנתיים, כאשר פרעה חולם חלומות שאיש אינו מצליח לפתור, שר המשקים נזכר ביוסף ומביא אותו בפני פרעה. יוסף מסביר את חלומותיו של פרעה בכך שלאחר שבע שנות שפע, יגיעו שבע שנות מחסור. בהמשך למפגש פרעה משחרר את יוסף מבית האסורים והופך אותו לשליט מצרים.

קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת

מה החשיבות בציון השנתיים הנוספות בהן המשיך יוסף לשבת בבית האסורים? בראשית רבה מפרש שלסבל ולייסורים, או בהשאלה לחשכה, יש זמן קצוב. כלומר, לעיתים יש לשאת את הסבל, עד אשר יבשילו הנסיבות ויעלה האור. במקרה של יוסף, כאשר הגיע זמנו של יוסף להשתחרר, כאשר הבשילו הנסיבות, חלם פרעה את חלומותיו והניע את התהליך שהביא לשיחרורו של יוסף:

"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים" (איוב כח, ג): "קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ" זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה. ומאי טעם קץ שם לחושך? שכל זמן שיצר הרע בעולם, אופל וצלמות בעולם, דכתיב "אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת." נעקר יצר הרע מן העולם אין אופל וצלמות בעולם. דבר אחר "קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ" זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום (בראשית רבה פט א).

במובן מסויים הסבל והייסורים מניעים את האדם להגיע לתרגול רוחני. במצב בו הכל טוב, אין לנו באמת מוטיבציה לשינוי. הסבל מכריח אותנו להתבונן מחדש בנסיבות חיינו, ומדרבן אותנו לשינוי. באופן סמלי תובנה או הארה, מעירה אותנו לראות ולקבל את המציאות כפי שהיא, ומביאה סוף לייסורים שהם חושך, ומכאן, "קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ." 

בסיפור חייו של יוסף, המעבר מחושך לאור, מסבל לשיחרור, אינו מעבר בין שני קצוות מנוגדים, אלא עבודה מודעת בה יש בחירה בשחרור מסבל. חלק גדול מהסבל נובע מחוסר היכולת שלנו להניח את הסבל מאחור. כלומר, להניח לחוסר הצדק ולכאב הטמונים בעבר, ולהתמקד בהווה ובעשייה לקראת העתיד. 

לאחר לידת בנה, רחל מעניקה לו את השם יוסף: וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי. וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר: יֹסֵף יְהוָה לִי, בֵּן אַחֵר (בראשית ל, כג-כד). רש"י מפרש אסף במובן ש"הכניסה למקום שלא תראה," אסף את הסבל של העבר הכואב של עקרות. מכאן, אפשר לראות בשמו של יוסף רמז לשתי יכולות: אָסַף, היכולת לאסוף, לשכוח, להניח לעבר, ויֹסֵף, היכולת להוסיף וליצור למען העתיד.

רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב מפרש ב "שם משמואל" שיוסף אינו מתבוסס בתוך צערו, אלא מניח לחשכת העבר, ומתחדש ומחדש למען העתיד: "‘אסף ה' את חרפתי’, וכפירוש רש”י, ‘הכניסה למקום שלא תראה’, ללמד שצריך להעלים את החרפה והמכשול …  שלא יעמדו כנגד עיניו ויתבוסס בהם מתוך צער. 'יוסף', מלשון ‘מוסיף והולך’, להורות על התחדשות תמידית." 

כִּי נַשַּׁנִי אלהים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי

לפני שמתחיל הרעב הגדול, יוסף נושא את אסנת בת פוטיפרע לאישה, ונולדים להם שני בנים. יכולתו של יוסף להניח לעבר ולפעול ביצירתיות למען העתיד, באה לידי ביטוי גם בשמות בניו:

וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים, בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב, אֲשֶׁר יָלְדָה-לּוֹ אָסְנַת, בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן. וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אלהים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אלהים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (בראשית מא, נא-נב)

שמות בניו של יוסף מסמלים את היכולת לשכוח, להניח את העבר, מאחור, כִּי נַשַּׁנִי אלהים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי, ואת היכולת להיות נוכח בהווה, גם כשההווה נדמה עני וחסר, ולפעול למען העתיד, כִּי הִפְרַנִי אלהים בְּאֶרֶץ עָנְיִי.

נשיה משמעה שכחה, ובסיכול אותיות, חשכה. בהקשר זה יוסף משאיר את העבר בתהום הנשיה, מניח מאחור את הכאב והסבל שגרמו לו אחיו, ואת הסבל שסבל בבית הכלא. אין הכוונה למחיקה, הכחשה, או הדחקה של העבר. יוסף זוכר היטב את אשר עשו לו אחיו. אלא שיוסף בוחר לשכוח את הסבל, להרשות לכאב לחלוף, להניח לעבר לשקוע אל החשכה, ולאפשר להתחדשות וליצירה להפרות את עתידו.

בחג חנוכה אנו מדליקים נרות מאור קטן לאור איתן. נוכח החשכה ההולכת וגוברת, המגיעה לשיאה בראש חודש טבת, בלילה הארוך בשנה, אנו מדליקים אור. אם תבחרו ללכת בדרכו של יוסף, מה תשאירו בתהום הנשיה והשכחה? היכן תעלו אור?

חג חנוכה שמח!

Feature Photo by Josh Boot.