לאחר שמוכרים האחים את יוסף והוא נלקח למצריים, קונה אותו פוטיפר, שר בכיר בממשל פרעה. פוטיפר מזהה כי עם תחילת עבודתו של יוסף בביתו, ברכה רבה שורה על כל מעשיו. פוטיפר נותן בידי יוסף אחריות רחבה: וַיַּעֲזֹב כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, בְּיַד-יוֹסֵף, וְלֹא-יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר-הוּא אוֹכֵל. יש המפרשים כי פוטיפר נתן בידי יוסף את כל אשר לו, למעט את אשתו, שהפסוק מרמז עליה במילה "לחם."

המקרא מספר כי יוסף היה יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. בהתאמה לכך, אשת פוטיפר נמשכת ליוסף ואומרת לו שִׁכְבָה עִמִּי. למרות סירובו הנחרץ של יוסף, אשת פוטיפר ממשיכה בניסיונות לפתות אותו. סיפורה של אשת פוטיפר יוצא דופן בכך שהוא מציב אישה בעמדת כח המחזרת באגרסיביות אחר גבר המצוי במעמד נמוך ממנה. יותר מכך, זהו סיפור בו אשה מביעה במפורש תשוקה מינית, ללא קשר ללידת ילדים. בשונה מסיפור העסקה, שעיקרה לידת בנים, שרוקמות לאה ורחל תמורת צמח הדודאים שמביא ראובן (צמח הידוע בסגולותיו להגברת חשק מיני ופיריון), לאשת פוטיפר אין רצון או משיכה ללדת ילדים, ותשוקתה אל יוסף היא תשוקה מינית בלבד.

פרשנות חז"ל משתמשת בסיפור יוסף ואשת פוטיפר כדי להאדיר את מידת צניעותו של יוסף, שמסרב לאישה המפתה. בפרשנות המופיעה בבראשית רבה מוצגת אשת פוטיפר באור חיובי. לפי המפרשים אשת פוטיפר מכוונת לשם שמים, ובמטרה ללדת בנים ליוסף. כלומר, דמות האשה הופכת חיובית כאשר תשוקתה המינית מכוונת להבאת ילדים ולא לשם הנאה בלבד. לפי הפרשנים אשת פוטיפר חיזרה אחרי יוסף משום שידעה שהיא (או בתה) עתידות להעמיד בן מיוסף:

מדוע נסמך מעשה תמר לפרשת אשת פוטיפר? אמר רבי שמואל בר נחמן: מה זאת [תמר] לשם שמים, אף זו [אשת פוטיפר] לשם שמים. דאמר רבי יהושע בן לוי: רואה היתה באסטרולוגיה שלה שעתידה להעמיד ממנו בן, ולא היתה יודעת אם ממנה או מבתה [אסנת] (בראשית רבה פה, ב)

סירובו של יוסף להענות לחיזוריה, מכעיס את אשת פוטיפר, והיא מעלילה עליו עלילה שמביאה לכך שהוא מושלך אל בית האסורים. מנקודת מבט נרטיבית, אפשר לראות את אשת פוטיפר בסיפור המקראי כדמות המניעה את העלילה קדימה, ומביאה את יוסף לעמדתו הרמה כמשנה לפרעה. במהלך שהותו בבית האסורים יוסף פותר נכונה את חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים, ובהמשך את חלומו של פרעה, מה שמוביל לכך שהוא הופך לשליט על הארץ: וְיוֹסֵף, הוּא הַשַּׁלִּיט עַל-הָאָרֶץ–הוּא הַמַּשְׁבִּיר, לְכָל-עַם הָאָרֶץ.

זוליכה ויוסף בקוראן

סיפור יוסף מופיע בסורה 12 בקוראן, ויש בו כמה הבדלים משמעותיים ביחס לסיפור המקראי. בקוראן לאשת פוטיפר יש שם: זוליכה. גם בגרסת הקוראן זוליכה מפתה את יוסף. אולם, בשונה מגרסת המקרא, יוסף אינו שותק נוכח ההאשמה כי ניסה לאנוס את אשת פוטיפר, ומחאתו מביאה לכך שאשת פוטיפר עומדת למשפט:

האישה אשר הוא בביתה שידלה אותו בדברים, והגיפה את הדלתות, ואמרה, בוא אלי… היא חשקה בו וגם הוא היה חושק בה אלמלא ראה את מופת ריבונו… שניהם כאחד מיהרו אל הדלת, והיא קרעה את כותנתו מאחור, ואז מצאו השניים את בעלה אצל הדלת. אמרה, מה דינו של המבקש לעולל רעה לאשתך, אם לא מאסר או עונש כבד? אמר, היא שידלה אותי בדברים.

עד מאנשי ביתה העיד ואמר, אם כותנתו קרועה מלפנים כי אז אמת בפיה והוא במשקרים, ואולם אם קרועה כותנתו מאחור כי אז היא המשקרת ובפיו האמת. כאשר ראה (בעלה) כי כותנתו קרועה מאחור, אמר, זוהי תחבולתכן. אכן תחבולותיכן נפתלות הן. אתה יוסף, הנח לכל זה, ואת בקשי מחילה על חטאך, כי בחוטאים הינך.

אמרו נשים בעיר, אשת הגביר משדלת את עבדה בדברים. הוא הצית בה את אש האהבה, ואנו סבורות כי היא שרויה בתעייה גמורה. כאשר שמעה את לעז דבריהן, הזמינה אותן וערכה להן מסיבה ונתנה סכין ביד כל אחת. אז אמרה, צא אליהן! בראותן אותו נפעמו מיפי מראהו עד כי חתכו את ידיהן ואמרו, ישמרנו אללה!

~הקוראן. תרגום מערבית: אורי רובין.

בגירסת הקוראן, זוליכה הופכת אות ומופת למאמינים, בכך שהיא מודה בחטאה ומבקשת מחילה. התוספת לסיפור בו מתואר כיצד יופיו הרב של יוסף גורם לנשים לחתוך ידיהן, מנרמלת את סיפורה של אשת פוטיפר והופכת את זוליכה לאישה נורמלית הנמשכת לגבר יפה, כשם שכלל נשות העיר נמשכות אליו. גירסה זו היא כנראה המקור של סיפור דומה מופיע במדרש תנחומא.

זוליכה: דמות של המאמין אוהב אלוהים

המשורר הסופי ג'לאל א-דין רומי רואה ביחסים בין זוליכה לבין יוסף מטאפורה ליחסי המאמין עם אלוהיו. בפרשנות של רומי התשוקה של זוליכה אינה תשוקה מינית אלא תשוקה רוחנית לאיחוד עם האחר האלוהי. זוליכה כמהה אל האלוהי, ורואה הכל בדמות יוסף (המייצג את האלוהי והנשגב):

זוליכה ראתה הכל בשם יוסף, מעלי סלרי לעץ. היא אהבה כל כך עד שכללה את שמו במשפטים רבים, המשמעות הפנימית ידועה רק לה.

כשאמרה, השעווה נמסה ליד האש, כוונתה היתה אהבתי רוצה בי. אם אמרה, ראה הירח עלה, או השיטה נמלאת עלים, או זרעי הקורנית עלו באש, או המלך מצוי במצב רוח טוב היום, או האין זה מבורך, או יש לאבק את הרהיטים, או נושא המים הגיע, או יש להוסיף מלח ללחם, בכל שאמרה התכוונה למגעו של יוסף. בכל תלונה, חשה את העדרו.

כשהיתה רעבה, היתה רעבה לו. כשהיתה צמאה, שמו היה מים קרים. כשחשה קור, הוא היה פרווה מחממת. זה כוחו של הידיד כשהמאמין שרוי בכזו אהבה.

זוליכה חוותה את נס ההויה עם שמו של יוסף. כשהאחד מאוחד עם זולתו, לדבר על מה שהווה משמעו לומר הויה, ריק מעצמך ומלא אהבה.

~ג'לאל א-דין רומי, זוליכה. תרגום מאנגלית: קרן פייט.

Feature Photo: Yusuf and Zuleikha, Racinet (1876)