מִחוּץ שִׁכְּלָה-חֶרֶב, בַּבַּיִת כַּמָּוֶת: סיפורה של תמר בת דוד

שלושה סיפורים במקרא מספרים על אונס המוביל לשפיכות דמים: אונס דינה בת יעקב, אונס פלגש בגבעה ואונס תמר בת דוד.

תמר היא בתה של מעכה בתו של תלמאי מלך גשור. על פי הפרשנים מעכה היתה אשת יפת תואר, שנלקחה על ידי דוד לאחר קרב. ישנם קווי דימיון רבים בין סיפורו של יוסף, המופיע בפרשת וישב, לבין סיפורה של תמר בת דוד, המופיע בספר שמואל ב'.

כתונת הפסים היא בגד המייחד את יוסף מכל אחיו: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. באופן דומה, כתונת הפסים מייחדת את תמר ומסמנת את מעמדה: וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת (שמואל ב, יג, יח).

המקרא מציין כי יעקב הכין את כתונת הפסים לבנו משום שאהב אותו, ואילו במקרה של תמר כתונת הפסים מסמלת את מעמדה כבת מלך וכבתולה שלא נישאה עדיין. ממצאים ארכיאולוגיים מציעים רבדים נוספים של משמעות. כתונת פסים היתה לבוש מיוחד שנלבש על ידי כהנים ומלכים והיה שמור לטקסים פולחניים. אין הכוונה לבגד עם דוגמת פסים, אלא לבגד עם שרוולים ארוכים. הרמב"ן מקשר בין כתונת הפסים לבין הכתונת שלבשו הכהנים בבית המקדש: "כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתנת ועשה לו כתונת פסים … והלבישו כבן מלכי קדם" (רמב"ן על שמות כח, יב).

כתונת הפסים שנתן יעקב ליוסף מרמזת על כך שיעקב השאיר את יוסף איתו ולא שלח אותו לרעות צאן עם אחיו לא רק בשל אהבתו אליו, אלא גם משום שחש שחוכמתו של יוסף יוצאת דופן וחלומותיו מעידים עליו שהוא בעל יכולת ראיית העתיד.

אהבה הופכת לשנאה

אהבה ההופכת לשנאה מופיעה בסיפורו של יוסף וגם בסיפורה של תמר. אהבתו של יעקב ליוסף מעוררת קנאה באחיו, קנאה המובילה לשנאה ולפגיעה רצחנית. על אמנון נאמר שאהב את תמר: וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן-דָּוִד אָחוֹת יָפָה–וּשְׁמָהּ תָּמָר; וַיֶּאֱהָבֶהָ, אַמְנוֹן בֶּן-דָּוִד. אמנון אוהב את תמר אהבה רכושנית, תאוותנית, שמובילה אותו להביא אותה אל חדרו בדרכי מרמה.

אמנון טוען כי הוא חולה, ומבקש מדוד, אביהם, שישלח אליו את תמר על מנת שתבריא אותו: וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹתוֹ, וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל-הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא-נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת, וְאֶבְרֶה, מִיָּדָהּ. הביטוי "אֶבְרֶה" מתייחס במקומות שונים במקרא לטקס הבראה הכולל הכנת לחם, או לביבות, על ידי נשים ואכילת המזון מידן. למשל, כאשר דוד מתאבל על בנו היילוד שמת נאמר כי הוא מסרב לקבל לחם שיבריא אותו מאבלו: וְלֹא אָבָה, וְלֹא-בָרָא אִתָּם לָחֶם.

טיעונו של אמנון כי הוא אוהב את תמר לא בהכרח מייצג אהבת אמת, אלא עשוי להיות תירוץ המאפשר לאמנון לפגוע במעמדו של אבשלום, באמצעות פגיעה באחותו תמר. מעמדה הנכבד של תמר, כמי שיש לה יכולות להבריא חולים, ובהשאלה מעמדו הגבוה של אחיה אבשלום, מאיימים על אמנון, והוא פוגע בתמר כאמצעי להחליש את אבשלום. באותו האופן, אחי יוסף מקנאים בו על שזכה באהבת אביהם, אך יתכן שפגיעתם ביוסף נובעת גם מסירובם לקבל את יוסף כבן הנבחר: וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו–וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.

וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו, לֶאֱכֹל; וַיַּחֲזֶק-בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ, בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי. וַתֹּאמֶר לוֹ, אַל-אָחִי אַל-תְּעַנֵּנִי–כִּי לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן, בְּיִשְׂרָאֵל: אַל-תַּעֲשֵׂה, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת. וַאֲנִי, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת-חֶרְפָּתִי, וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים, בְּיִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה דַּבֶּר-נָא אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ. וְלֹא אָבָה, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ; וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ.

ההזמנה, לכאורה, בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי, מהדהדת את דבריה של אשת פוטיפר ליוסף. אולם, אין כאן יחסים בין שווים. תמר, שמזהה את תאוותו של אמנון אליה, מציעה לו לבקש את ידה מהמלך דוד, ובכך לאפשר לה שלמור על כבודה ועל מעמדה. אמנון, שאינו מעוניין בפתרון מכובד, מסרב להקשיב לדבריה של תמר, ואינו מסכים לקבל 'לא' בתשובה לדרישתו. כאשר תמר ממשיכה לסרב הוא משתמש באלימות על מנת לעשות בה כרצונו: וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ.

רמב"ם, בספר משנה תורה, מסביר מדוע נישואים בין אמנון לבין תמר, שנאמר שהיו אח ואחות, היו אפשריים:

נִתְעַבְּרָה מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה הֲרֵי הַוָּלָד גֵּר. וְאֵינוֹ בְּנוֹ לְדָבָר מִן הַדְּבָרִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִן הָעַכּוּ"ם. אֶלָּא בֵּית דִּין מַטְבִּילִין אוֹתוֹ עַל דַּעְתָּם. וְתָמָר מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל יְפַת תֹּאַר הָיְתָה. אֲבָל אַבְשָׁלוֹם נוֹלַד מֵאַחַר הַנִּשּׂוּאִין. נִמְצֵאת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלוֹם מֵאִמּוֹ וּמֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְאַמְנוֹן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמואל ב יג, יג) "דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ" (משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ח:ח).

מעכה היתה אשת יפת תואר, ותמר נולדה לפני שהתגיירה, ולכן היא מותרת לאמנון. תמר, שהיתה מודעת לפוליטיקה בארמון דוד, מציעה לאמנון מוצא של כבוד, שיאפשר לה לשמור על מעמדה. אמנון, שכוונתו לספק את תאוותו ולפגוע באבשלום, אונס אותה ואז מגרש אותה מביתו.

וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל-רֹאשָׁהּ, וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה; וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה.

לאחר שהיא מגורשת מביתו של אמנון, תמר הולכת וזועקת. לאחר שהשליכו אותו אל הבור ומכרו אותו לעבדות, האחים טובלים את הכתונת של יוסף בדם שעיר עיזים, ובכך מבצעים רצח סמלי. את הכתנת המגואלת בדם הם מציגים בפני אביהם כעדות לכך שאחיהם מת. בראשית רבה מפרש שדם שעיר העיזים כמוהו כדם אדם. אונס כמוהו כרצח הנפש. כמו יעקב, המתאבל על בנו יוסף, תמר קורעת את בגדה וזועקת את כאבה. כמו יוסף, שנקרעה מעליו כתנת הפסים, וביחד איתה, נקרעו ממנו מעמדו ומקומו בבית אביו, כך תמר מתאבלת על אובדנה ועל העוול שנעשה לה. הסיפור שהחל כסיפור אהבה, הופך לסיפור שנאה ונקמה.