אונס דינה בפרשת וישלח הוא אחד הסיפורים הקשים במקרא. לאחר שעזב את חרן יעקב מתיישב בשכם, שם דינה, ביתו, יוצאת להתרועע עם בנות הארץ, ונאנסת על ידי שכם בן חמור. לפי מנהגי התקופה, שכם מבקש לשאת את דינה, וכאשר הוא פונה לאחיה לבקש את ידה, הוא מכיר בכך שעליו לפצות אותם בשל העוול שביצע: אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֵיכֶם; וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי, אֶתֵּן. הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד, מֹהַר וּמַתָּן, וְאֶתְּנָה, כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי; וּתְנוּ-לִי אֶת-הַנַּעֲרָה, לְאִשָּׁה.

שמעון ולוי, אחיה של דינה, טוענים כי לא יוכלו לתת את אחותם לנכרי, ותובעים משכם לעבור ברית מילה: לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה–לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ, לְאִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ עָרְלָה. לאחר ששכם וכל בני עירו מסכימים לתנאי ומלים את בשרם, בזמן שהם כאובים וחלשים, שמעון ולוי מובילים את בני יעקב למתקפה כוללת על העיר: 

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר. וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ. בְּנֵי יַעֲקֹב, בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ, הָעִיר–אֲשֶׁר טִמְּאוּ, אֲחוֹתָם. אֶת-צֹאנָם וְאֶת-בְּקָרָם, וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם, וְאֵת אֲשֶׁר-בָּעִיר וְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, לָקָחוּ. וְאֶת-כָּל-חֵילָם וְאֶת-כָּל-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם, שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ; וְאֵת, כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת.

בקריאה בת זמננו, סיפורה של דינה מעורר חלחלה. קולה של דינה לא נשמע: היא נלקחת, נאנסת ומעונה על ידי שכם, ובהמשך נלקחת על ידי אחיה, שמעון ולוי. בעולם העתיק האישה לא נתפסה כסובייקט עצמאי, אלא כשלוחה של אביה ואחיה. נישואים שימשו לחיזוק בריתות בין גברים. אחיה של דינה מתייחסים לעובדה ששכם לקח את אחותם ואנס אותה, כמעשה עוול שפוגע בכבודם. אין התייחסות לדינה או לרצונה. הנקמה שנוקמים שמעון ולוי היא חסרת פרופורציות למעשה שכם. הם רוצחים את שכם ואת אביו חמור, ואז ממשיכים ורוצחים את כל הגברים, בוזזים את העיר ולוקחים את הנשים והילדים כשבויים. לאחר מעשה, דינה נותרת שוממה בבית אחיה: "[דינה] עם אחיה [שמעון] צרורה באלמנות חיות כי היתה טמאה בעיניהם" (רמב"ן על בראשית ל"ד).

מקרים של אלימות אכזרית, אונס ורצח, מעוררים בנו זעזוע. אנחנו מנסים למצוא הסבר ומשמעות בסיפור. הפרשנות לסיפור דינה נעה מהאשמת הקורבן ועד הצדקת הרג שכם ובני עירו. רש"י טוען שדינה היתה יצאנית, ומאשים אותה באונס שעברה, משום שלו היתה טהורה ותמימה היתה נשארת בבית: "על שם יציאתה נקראת [דינה] בת לאה, שאף היא יצאנית היתה" (רש"י על בראשית ל"ד). ספר הזוהר מסביר את המניעים להרג והחורבן שהמיטו שמעון ולוי על שכם ואנשיו בכך שחמור הנוכרי רצה להתקרב לקדושת בני יעקב, דבר שנמנע על ידי נוקשות הדין של שמעון ולוי: "תאותם של מדרגות הטומאה אינה אלא לצרור את מדרגות הקדושות… נשכו חמור, דהיינו שכם בן חמור, שהוא ימין דקליפה… שמעון ולוי שבאים מצד דין הקשה, עמדו לנגד החמור, ושלטו עליו מכל הצדדים ונכנע לפניהם" (תרגום הזוהר).

סופו של הסיפור משפיע על החווייה שלנו כקוראים. בפרשת וישלח סיפורה של דינה מתחיל באלימות, פאסיביות ושתיקה, ומסתיים ברצח וביזה, וזעקה אילמת של אישה נאנסת שנדונה למוות בעודה בחיים, לחיות שוממה בבית אחיה.

ללכת מעבר לאופק

יופים של סיפורים טמון בגמישותם, וביכולת שלנו, הקוראים ללכת מעבר לסוף. בפרשנות אסוציאטיבית מציע בראשית רבה, קריאה שונה של סיפור דינה, לפיה דינה היתה אשת איוב:

אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא דִּינָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אִיּוֹב הָיְתָה, עַל כֵּן אָמַר לָהּ (איוב ב, י): כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, אֲקַבֵּל אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא נְקַבֵּל, נָאִים בְּטוֹבָה וְלֹא נָאִים בְּפֻרְעָנוּת, אֶתְמְהָא (בראשית רבה יט, יב).

ספר קדמוניות המקרא וספר דברי איוב, ספרים חיצוניים למקרא שנכתבו בתקופת בית שני, מעניקים לדמותה של דינה/אשת איוב קול ונוכחות, ומשנים אותה מקורבן חסר ישע, לאישה בעלת קול, אמירה ונוכחות.

דינה בת לאה

דינה היא ביתו היחידה של יעקב שנולדה לו וללאה. באופן יוצא דופן, דינה מוצגת בשמה, ומיוחסת לאימה: דינה בת לאה. בשונה ממתן השם לבנים, שמה של דינה אינו מוסבר: וְאַחַר, יָלְדָה בַּת; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ, דִּינָה (בראשית ל, כא). הרד"ק מפרש ששמה של דינה מעיד על כך שלאה ביקשה שתיוולד לה בת על מנת שיוולד לרחל, אחותה, בן: "דנה לאה בעצמה". כלומר, דינה מלשון דיון-פנימי, או מלשון דין, משפט, הדין שלה.

דינה היא אכן "יצאנית" כמו אימה לאה, אך בשונה מפירוש רש"י הרואה ביציאתה של דינה מעשה מגונה המביא עליה אונס, אפשר לראות בנשים היוצאות מביתן כמי שמביאות שינוי ותנועה אל תוך המציאות. ביציאתה לקראת יעקב, לאה משתנה מיושבת אהלים פאסיבית, לאישה אקטיבית התובעת לעצמה את בעלה: וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי. לאחר ליל האהבה הזה נולדו ללאה שני בנים, יששכר וזבולון, עליהם נאמר: "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ, וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" (דברים לג,יח). 

דינה אשת איוב

ספר קדמוניות המקרא מספר שלאחר מעשה שמעון ולוי בשכם, איוב לוקח את דינה לאישה. דינה יולדת ארבע עשר בנים ושש בנות: שבעה בנים ושלוש בנות לפני שאיוב מוכה בייסורים, ושבעה בנים ושלוש בנות לאחר שאלוהים שב את שבותו ומחזיר אותו למעמדו.

בספר איוב דינה זועקת את זעקתה ומתקוממת כנגד הסבל. איוב מקבל את סבלו בשתיקה שנחווית כמעט כשתיקה רועמת לאור השרירותיות של הפגעים הנופלים עליו. כמו איוב, גם דינה, אשתו, איבדה בנים ובנות, רכוש ומעמד חברתי. לא רק שהיא עומדת נוכח השוקת השבורה של חייה, אלא שהיא גם מוצאת עצמה מטופלת בבעל לא מתפקד, שקוע בדיכאון ומוכה שחין. 

ספר דברי איוב מספר שאחרי שאיבדה את משפחתה, מעמדה וילדיה, אשת איוב היתה מתאמצת ככל יכולתה לפרנס את בעלה שישב מתאבל ושותק, עטוף בצערו ובכאבו. כשהיא מצויה במעמקי הסבל, אשת איוב דבקה בחיים, ומוכרת את שערה על מנת שתוכל לקנות לחם: "לפנים היה לה אפריון וארבע עשרה יריעות סוככות עליו פתח אחר פתח יעברו עד אשר יוכלו לבוא לפניה, ועתה היא מחליפה שערה בלחם."

לאחר תהפוכות החיים שעברו על דינה, אין להתפלא שהיא פונה אל איוב בכעס ואומרת לו: עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ? בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת. איוב לא נשאר חייב ועונה לה בהתרסה: כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי! גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל? 

מה שנדמה כתשובה של צדיק השומר על תומתו, מקפל בתוכו גרעין של ספק. הכתוב מוסיף: בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב, בִּשְׂפָתָיו, ובכך מרמז שיתכן שאיוב עייף מסבלו, יתכן שבתוך תוכו התקומם גם הוא על האסונות שנפלו עליו. זעקתה של דינה כנגד הסבל, מעירה את איוב להתבוננות מעבר להצהרות של אמונה.

כאשר מגיעים רעי איוב הם זורקים עפר על ראשיהם, ויושבים איתו בדממה שבעה ימים ושבעה לילות. הנחמה בספר איוב באה לידי ביטוי בנוכחות שותקת. כאשר פותח איוב את פיו לראשונה הוא מקלל, לא את אלוהיו, כפי שהציעה אשתו, אלא את יום היוולדו. ומשדיבר איוב, גם חבריו פותחים בסדרת נאומים שביסודם מחפשים חטא, גלוי או סמוי, שחטא בו איוב, שיצדיק את הסבל הנורא. מתחת למעטה הנחמה השותקת שמציעים רעי איוב מסתתר שיפוט. השיפוט מייצג צורך בוער במשמעות ובהיגיון לסבל. הצורך בנרטיב, בעלילה שתתן הסבר לסבל, אותו הצורך שהביא את הפרשנים להאשים את דינה באונס שעברה, גורם לחבריו של איוב  לענות אותו בנאומיהם המתפלפלים.

הכינוי נבל אותו מטיח איוב בדינה, אשתו, מופיע בתהילים י"ד: אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, אֵין אֱלֹהִים; הִשְׁחִיתוּ, הִתְעִיבוּ עֲלִילָה– אֵין עֹשֵׂה-טוֹב. המילה עלילה מכוונת לסיפור, סיבה ומסובב, רצף אירועים שנקשרים לא רק בזמן אלא גם בקשר סיבתי המכניס היגיון ומשמעות במתרחש. הנבל כאן יוצר עלילות, ורקימת עלילות היא עשייה שאין בה טוב. תשובת אלוהים לאיוב גם היא מערערת על החיפוש המתמיד אחר עלילות והסברים: מִי זֶה, מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין– בְּלִי-דָעַת. ריבוי המילים הריק שאינו מגובה במעשים, החיפוש המתמיד אחר עלילה, סיפור והסבר, יוצר חושך, ערפול והעדר ידיעה צלולה.

מעשה נבלה מופיע במקרא בהקשר של אלימות מינית. לאחר אונס דינה אומרים בני יעקב: כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל, לִשְׁכַּב אֶת-בַּת-יַעֲקֹב וְכֵן, לֹא יֵעָשֶׂה (בראשית ל"ד). תמר בת דוד אומרת לאמנון: אַל-אָחִי אַל-תְּעַנֵּנִי–כִּי לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן, בְּיִשְׂרָאֵל: אַל-תַּעֲשֵׂה, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת. וַאֲנִי, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת-חֶרְפָּתִי, וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים, בְּיִשְׂרָאֵל (שמואל ב, יג, יג). בשונה מפירוש רש"י, איוב אינו מאשים את אשתו בפריצות מינית אלא מצביע על מידת הפגיעה והאלימות שמגולמים בדבריה. הוא מבקש שיניחו לו להיות בצערו, בסבלו. היא מתעקשת לעמת אותו מול הסבל: לא רק סבלו-שלו אלא גם סבלה-שלה. דינה מעזה לקלף את מעטה ההתנהגות הנאותה לאדם הצדיק, ואפשר גם להוסיף, לאישה הכשרה: את הקבלה הפאסיבית של הטוב ושל הרע, את השתיקה נוכח עינוי ועוול. היא זועקת את כאבה, היא שואלת שאלות. שאלות קשות. 

שאלתה המתריסה של דינה, עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ? בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת, היא גם שאלה על חייה-היא. עד כמה אנחנו מסוגלים לשאת סבל? לאחר אונס טראומתי ואובדן טרגי, האם יש טעם להמשיך בחיים?   

מעמקי הסבל האנושי

לפני שנענה לציווי האלוהי, לך לך, מסופר על אברהם שחשש מן הייסורים, ונאמר לו כי איוב יהיה מי שיקבל עליו את הייסורים: "אברהם היה נתיירא מן היסורים אמר לו הקב"ה אין אתה צריך כבר נולד מי שיקבלם עוץ זה איוב שנאמר איש היה בארץ עוץ" (חנוכת התורה יא).

היכולת שלנו לשאת סבל טמונה בחלקה ביכולת שלנו לפרק ולבנות סיפורים, למצוא מחדש משמעות בסבל. סיפורה של דינה בת לאה אשת איוב בא ללמד שהסבל האנושי, הייסורים, אינם בחירה אלא אירוע חיים שיש לחוות, לעבור דרכו, ולהמשיך הלאה. כל אירוע של חורבן וכאב, מביא בעקבותיו חיים ובניה מחדש. 


על בנות דינה בת לאה אשת איוב נאמר וַיְהִי-לוֹ שִׁבְעָנָה בָנִים, וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת. וַיִּקְרָא שֵׁם-הָאַחַת יְמִימָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית קְצִיעָה; וְשֵׁם הַשְּׁלִישִׁית, קֶרֶן הַפּוּךְ.  וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת, כִּבְנוֹת אִיּוֹב–בְּכָל-הָאָרֶץ; וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם. הנערה שנאנסה, האחות שהושתקה, הפכה לאישה בעלת עוצמה היודעת להיוולד מחדש מתוך מעמקי הסבל, ובנותיה מקבלות שם, מקום ונחלה.

Feature Photo: James Tissot, The Seduction of Dinah, Daughter of Leah